הוא רובץ על הרצפה, החיתול שלו מלוכלך; הוא צווח. אמו מתרוצצת כה וכה בחדר המרוצף, נוקשת בעקביה בחיפוש אחר החזייה והחצאית שלה. היא ממהרת לפגישת הערב שלה. היצור הקטן הזה המכוסה חרא, שמתנועע על המרצפות, מתיש אותה. גם היא מתחילה לצעוק. אנרי צווח חזק יותר. לאחר מכן היא יוצאת מהחדר.

אנרי פתח בקריירת המשורר שלו."

[מישל וולבק/ "להישאר בחיים (וטקסטים אחרים)", עמ' 12]