לאן הלכה אהבתי. הקיץ
עובר. כל רוח עובר זוכר יותר ממני
לאן, לאן הלכה אהבתי. בינתיים אני יושב
בקפה ופותר תשבץ. הרדיו
מנגן. ועל העץ משהו מקפץ,
זע, נע, ובחזרה. לאן,
לאן הלכה. נעלמה. בינתיים
אני כאן. על המכנסיים פרורי
אפר, בראש מחשבת ספר, והעיניים,
כרגיל, אחרי נערות טיפשיות. בשקדנות
אני מגלגל את הזכרונות כאגוזים
במשחק. לאן, לאן. הכל נמחק. בשעת הדחק
ישנו תמיד אני. כל כך לידי
עד שיכולתי כמעט לגעת בו ביד
הרושמת ציפורים משועממות
ולטאות לא מוצלחות
על פיסת נייר
שמצאתי במקרה בתיק
מבלוק שלקחתי ב"דביר".

[נתן זך.]