רגע של מבוכה. ללחוץ ידיים? רשמי מדי. הם כבר היו להרף עין במקום עמוק מזה.

אסף תהה אם הצילום שלו נחשב אמנות. אולי בעצם כן. המורה שלו בחוג לצילום חשב שכן. בתערוכת סוף שנה הוצגו חמש עבודות שלו, אבל הוא אף פעם לא חשב על עצמו בתור 'אמן'. זה אפילו הרתיע אותו לחשוב כך. אולי מפני שרלי התעקשה להציג את עצמה כ'אמנית', ותמיד זה נראה לו מזויף קצת אצלה; ואמנים-באמת היו קארטייה-ברסון, או דיאן ארבוס, וכל האחרים שאת היצירות שלהם הוא העריץ ולמד, אבל איפה הוא ואיפה הם.

"אחד כזה שיעמוד עם היד למעלה, פתוחה, חזקה, לא רועדת, כמו שעומד פסל החירות? אבל בלי הגלידה ההיא ביד, רק היד שלו פתוחה למעלה, ואז, את – " לאה הרימה את ידה הרבועה, המחוספסת, כסוסת הציפורניים, ואחר כך הניעה אותה בעדינות אנה ואנה בתנועת ציפור קלה מעופפת, "- את, מרחוק, מכל מקום בעולם, תראי את היד הזאת ותדעי ששמה את יכולה לנחות ולנוח קצת. נכון או לא נכון?"

[מישהו לרוץ איתו, דויד גרוסמן]