"אלו הצבעים שאני רואה: הסדין הוורוד, השמיכה הבורדו, הכריות הצבעוניות, הגופייה הסגולה שלה. היא שוכבת על הבטן וישנה. הפנים מעוכים אל הכר, העיניים מכווצות, הפה מעט פתוח. אני לא מתעמקת במראה, אני רק יודעת. הכיווץ בבטן מזכיר לי עד כמה אני אוהבת אותה.
לא יכולה לישון לא יכולה לישון. היא ישנה בשקט ואני מסתכלת בה. היא כל כך יפה. גם כשאני עוצמת את העיניים היא ממשיכה להיות כל כך יפה. גם כשהיא לא איתי היא יפה כל כך. עכשיו, כשהבית שקט והיא ישנה אני יכולה להתבונן בה בבטחה. את זה היא לא תיקח ממני. אף אחד לא יקח את זה ממני. היופי הזה תמיד ישאר איתי, תמיד ישאר שלי: הסדין והשמיכה, הכרית והגופייה - והיא בתוכם."


[מתוך "תראי אותי"\לילך גליל]