"שמעו, התחיל לרדת גשם נוראי. מ ב ו ל, בחיי. כל ההורים והאמהות וכולם הלכו ועמדו תחת הגג של הסחרחרה, בשביל שלא יירטבו עד העצמות או משהו, אבל אני נשארתי עד הספסל די הרבה זמן. נרטבתי כהוגן, ביחוד הצוואר והמכנסיים. כובע-הציידים שלי באמת הגן עלי טוב, איכשהו, אבל בכל-זאת נרטבתי כהוגן. לא היה אכפת לי, אבל. הייתי כל-כך נורא מאושר פתאום, איך שפיבי ממשיכה להסתובב סביב-סביב. כמעט התחלתי לבכות בקול, כל-כך מאושר הייתי. זאת האמת. אני לא יודע מדוע. פשוט מפני שהיה כל-כך נורא נ ח מ ד לראות אותה, איך שהיא מסתובבת לה סביב-סביב כל הזמן, במעיל הכחול שלה וכל זה.

בחיי, חבל נורא שאתם לא הייתם שם."

[מתוך "התפסן בשדה השיפון"\ג.ד.סאלינג'ר]