אני מתנפל על הילד הזעיר הזה, להכניע ולדרוס ולהשפיל אותו, נורא, מה? ולעצמי אני מסביר אז בהגיון ברזל, שבעצם מעשה-ההכנעה-וההשפלה אני מחנך אותו להכיר את העקרון הכי בסיסי של החיים בְּלָה בְּלָה, ושאני מעביר לו ככה את תמצית החינוך - שאתה מוכרח בסופו של דבר להכנע לכוח ולטיפשות ולשרירות ולצָרוּת המוחין, כי זאת דרך העולם ואין אחרת, וחשוב נורא שהוא יבין את זה בגיל צעיר, כדי שהעולם לא ישבור אותו כשזה יהיה הרבה יותר מכאיב -
הכי אני רוצה ללמד אותו ההיפך, שיעוף גבוה, שיפרוש כנפיים מעלי ויצפצף על החרדות והבושה, ויהיה הוא עצמו, ויעשה בדיוק את מה שהלב אומר לו לעשות."
[שתהיי לי הסכין, דוד גרוסמן, עמ' 112]