כי מעולם לא ראיתי את היהודיה כל-כך מוקסמת. בתחילה היא נראתה מופתעת הפתעה עצומה, ואחר-כך התמלאה אושר. התחלתי אפילו לפחד, כי עלה בדעתי שלעולם כבר לא תרד אלינו מהרקיע השביעי. אני, אישית, יורק על ההרואין. הילדים שמזריקים לעצמם מתרגלים לאושר וזה מתנקם בהם, מפני שהאושר מפורסם בזה שהוא כל-כך חסר. רק כאלה שבאמת מחפשים את האושר מזריקים לעצמם, וצריך להיות מלך-המטומטמים כדי להמציא רעיונות כאלה. אני, אישית, מעולם לא לקחתי אבקה, אבל עישנתי נאפס לפעמים עם החברֶה מתוך נימוס, אף-על-פי שגיל עשר זה הגיל שבו הגדולים מלמדים אותך המון דברים.

אבל אני לא כל-כך נמשך להיות מאושר, אני מעדיף לחיות."

"שם אני מסתתרת כשאני מפחדת."

"מפחדת ממה, גברת רוזה?"

"אין צורך בסיבות בשביל לפחד, מומו."

אלו מילים שאף פעם לא שכחתי, כי מעולם לא שמעתי דבר כל-כך נכון."

[מתוך כל החיים לפניו, מאת אמיל אז'אר (או רומן גארי :)]