ואמרתי אל לבי, כאן למדתי דברים אחדים
ולא למדתי דברים אחרים. כל חיי אני אוהב אהבת חינם
את הדברים שלא למדתי. אני מלא דעת, אני מומחה
בוטניקה של עץ הדעת טוב ורע, אני יודע על פריחתו
ועל צורת עליו ופעולת שורשיו, על מזיקיו ועל טפיליו,
אני עדיין חוקר את הטוב והרע ואחקור עד יום מותי.
עמדתי ליד בית הספר. בחדר הזה ישבנו ולמדנו,
חלונות חדרי כיתה תמיד פונים אל העתיד
ואנחנו חשבנו לתומנו שזה הנוף שראינו מן החלון.
החצר היתה צרה ורצופה אבנים גדולות.

אני זוכר את המהומה הקצרה של שנינו

ליד המדרגות הרעועות, המהומה
שהיתה התחלת אהבה ראשונה גדולה והיא
ממשיכה להתקיים גם אחרינו, כמו במוזיאון,
כמו כל דבר בירושלים.

[מתוך הספר "פתוח סגור פתוח" של יהודה עמיחי. ע"מ 72-73]

"פתוח סגור פתוח, לפני שאתם נולד
הכל פתוח ביקום בלעדיו, כשהוא חי הכל סגור
בו בחייו, וכשהוא מת הכל שוב פתוח.
פתוח סגור פתוח, זה כל האדם"
(יהודה עמיחי, 1998)