כָּל הַמִּלִּים שֶׁמֵּתוּ בְּדַבְּרִי
פָּרָחוּ בִּשְׁתִיקָתֵנוּ הַנִּפְעֶמֶת.
קִרְבַת-גּוּפוֹת רוֹגֶשֶׁת וְאִלֶּמֶת,
הֶמְיַת מַעֲמַקִּים שֶׁלִּבְשָׂרִי.

הָיָה וִדּוּי בְּכָל גּוּמָה וָקֶמֶט
בְּכָל חִיּוּךְ רָפֶה הָיְתָה בְּשׂוֹרָה,
וְּלגוּפִי גּוּפְךָ אָמַר שִׁירָה
בְּדוּמִיַּת הַלַּיְלָה הַנּוֹשֶׁמֶת.

מַה קַּשּׁוּבִים הָיִינוּ. כָּךְ תִּקְלֹט,
כְּשֹׁךְ סוּפָה, אָזְנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם
כָּל צְלִיל קָטָן וּפֵשֶׁר הַקּוֹלוֹת.

עַד שֶׁחָרַדְנוּ כִּי הוּסַר הַלּוֹט,
עַד שֶׁנִּפְרַדְנוּ חֲתוּמֵי שְׂפָתַיִם

"

"

ח. [שיר זה"ב]

יוֹם בּוֹ יָקוּם בֵּינֵינוּ כְּחוֹמָה
כָּל עֶלְבּוֹן קָטָן אֲשֶׁר שָׁתַקֱנוּ,
כָּל רֶגֶשׁ מַר אֲשֶׁר בְּלֵב חָנַקְנוּ,
פְּגִיעוֹת אֲשֶׁר נָשָׂאנוּ בִּדְמָמָה,

וְכָל מַבָּט מָשְּׁפָּל יִהְיֶה אַשְׁמָה,
וַחֲלוֹמוֹת רָעִים בָּהֶם נִצְרַבְנוּ,
וְאַהֲבוֹת זָרוֹת אֲשֶׁר אָהַבְנוּ –
דַּרְדַּר וְקוֹץ כָּל שַׁעַל אֲדָמָה,

בְּיוֹם בּוֹ נַעֲמוֹד זָרָה מוּל זָר
גְּזוּלֵי-עָתִיד וְנִבְגְּדֵי-עָבַר –
אֵיךְ תִּצָּמֵד עֵינֵנוּ הַנוֹאֶשֶת

אֶל כָּל אֲשֶׁר יָדַעְנוּ מִשֶּׁכְּבָר!
וְאֶל הַיּוֹם בִּשְׁלַל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת
נוֹשִׁיט הַיָּד וְלֹא נִמְצָא דָּבָר.

"

[מתוך: סוֹנֶטוֹת אַהֲבָ"ה/ לאה גולדברג. "מוקדם ומאוחר", עמ' 102]