הזמן: חמישי, 13:45

המקום: קפה מרסנד

האירוע: מפגן צבאי

המונים נעו בשיירה ארוכה לאורך רחוב פרישמן. תזזיתיים ועליזים, נפוחים ממנגליהם ומגאווה לאומית הם מיהרו אל עבר החוף, לתפוס מקומות, לחזות בעוצמתה של מכונת המלחמה הישראלית. ממקום מושבי בקפה מרסנד הוותיק מתבקש היה להיות תל אביבי ציני. לראות בהם גוש אחיד, מתלהם, זורם כולו בכיוון אחד.

רק איש אחד צעד בכיוון ההפוך, מול המשפחות וחבורות הנערים, חצה את ההמון בצעדים קטנים במיוחד והתיישב בקפה. שנים אני רואה אותו, כל יום, בסוודר, לא משנה כמה לוהטת השמש, גורר רגליים בבן יהודה, נפוח והלום, בדרך כלל נמנע מקשר עין. שותה אספרסו כפול. ואז עוד אחד, ועוד. שניים-שלושה בקבוקים של דיאט קולה. יושב שעה ארוכה, מעשן ומשתעל בקול מרתיע, תמיד לבד. ממעט בדיבור מול המלצר. כמעט ממלמל.

גם אני נמנע מקשר עין איתו. משהו בו מעכיר את שלוות האספרסו התל אביבית שלי. אני מכיר את כולם במרסנד. המוזיקאים ואמני המיצג, הלסביות מתאעיוש והסוחרים של בן יהודה. אם לא בשמות אז לפחות בעיניים. רק אותו לא. לא שאלתי אף פעם מיהו.

כשמטוסי הקרב רעמו מעל, מרעידים את הזגוגיות מסביב, כולם הסתכלו למעלה והתכווצו קצת מחמת העוצמה האדירה שהופגנה. גם הוא התכווץ. אבל לא הביט בכיוון. ניכר היה שלא חש בנוח. הקיפאון, שתמיד נדמה היה שהוא שרוי בו, הופר. העיניים שלו התרוצצו מסביב עד שנתקלו בשלי. רציתי להסיט את המבט, כרגיל, אבל נתקעתי. וראיתי.

בתוך העיניים התחולל קרב ישן. אפוף עשן וצרחות כאב. טילים עפים ונגמ"שים בוערים. גפיים שנקטעו ואבק שריפה שחרך את הנחיריים. עיניים צעירות נכבו, מטוסי קרב נהמו והדי פיצוצים החרישו את האוזניים.

הוא לא שתה את הקפה. מיהר לשלם והסתלק, לבד, בצעדים קטנים במיוחד.

[אמנון שוורץ, מתוך "הולך בתל", "העיר", 16.5.08, עמ' 37.]