'עוד רגע, טוב?

לפני שנים חשבתי שאעשה מיבחן-ראיה מיוחד לכל אשה שתמצא חן בעיני, כדי לקבוע מי תהיה "האשה של חיי". חשבתי שנביט זה לתוך עיני זה ונקרב לאט את העיניים, קרוב ויותר קרוב, ועוד יותר קרוב, עד שעין שלי תיגע בעין שלה, אבל תיגע ממש, לא רק הריסים, לא העפעפיים, העין עצמה, האישונים והרטיבויות שיגעו, ותיכף יפרצו דמעות כמובן, ככה הגוף בנוי, אבל שנינו לא נוותר ולא ניכנע לחוקיות של הרפלקסים ולבירוקרטיה של הגוף, עד שבין הדמעות והכאב יעלו ויצופו אלינו שברי התמונות הכי עמומות והכי קדומות של שתי הנפשות. שנראה את הצורות השבורות שבתוך השני, זה מה שאני רוצה כעת, שנראה בשני את החושך, למה לא, למה להסתפק, מרים, למה לא לבקש, פעם אחת בחיים, לבכות בדמעות של אחר.'

...

'סתם הירהור, גור-פילוגרושים.

שאולי בחיכוך-אישונים כמו שחלמתי פעם, הדמעות שפורצות יהיו לגמרי שונות מאלו שמוכרות למשתמשים בדרך-כלל? אני מתכוון - אולי יהיו מתוקות מדבש, ויטפטפו מאיזה כיס דמעות רזרווי ונסתר, שלא ידענו עליו בכלל. האיבר היחיד בגוף שנברא מתוך ידיעה שאף-פעם, במשך כל החיים, לא יהיה בו שימוש. בדיחה פרטית עצובה של אלוהים, שידע מראש עם מי יש לו עסק, כי על כוח-המשיכה אפשר כנראה להתגבר, אבל לא על כוח הרתיעה וההדיפה של נפש שרואה פתאום מולה נפש אחרת קרובה ופעורה, ותיכף המיצמוץ שהוא משמר הגבול'.