בין קרב אחד לקרב שני,

אתה קורא לפעמים בעיתון

על איש אחד שהלך לטייל,

והרגיש ברע וצנח ברחוב,

או על אדם היה מדוכא

וקפץ למטה מגג ביתו,

בין קרב אחד לקרב שני

קפץ לו סתם מסיבות אישיות.

יש עוד אפוא רגעים יפים

כשאתה יושב וקורא בעיתון,

מחפש את מֵתֶיךָ על כוס קפה.

יש עוד אפוא רגעים יפים,

יש עוד תקווה ויש אמונה,

כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום,

הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום.

בין קרב אחד לקרב שני

אתה קורא על אדם נשוי

אשר הורעל בידי אשתו

ומת בדרך לבית-השימוש,

או איש אחד שחי בשלווה

וכשהגיע יומו שכב במיטה,

בין קרב אחד לקרב שני

מת במיטה שבה נולד.

יש עוד אפוא רגעים יפים

כשאתה יושב וקורא בעיתון,

מחפש את מֵתֶיךָ על כוס קפה.

יש עוד אפוא רגעים יפים,

יש עוד תקווה ויש אמונה,

כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום,

הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום.

וגם אתה, אדון נכבד,

גם אתה עדיין יכול,

בין קרה אחד לקרב שני

אתה יכול לקפוץ מן הגג,

לקפוץ למטה מסיבות אישיות,

למות ברחוב, או אחרי מחלה,

או סתם תאונה, או בכלל בלי סיבה,

בין קרב אחד לקרב שני.

יש עוד אפוא רגעים יפים

כשאתה יושב וקורא בעיתון,

מחפש את מֵתֶיךָ על כוס קפה.

יש עוד אפוא רגעים יפים,

יש עוד תקווה ויש אמונה,

כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום,

הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום.

[מאת חנוך לוין, מתוך מלכת אמבטיה בקובץ "מה אכפת לציפור". ורק תהיה: יש קטגוריה מתאימה יותר משירה? ועד כמה רצוי לשייך ל"מילה אחת שווה (אפשרות)" כמויות כאלו של ציניות?]