איך זה אכלנו כל-כך הרבה בסעודת החג - את זה אני מבין יפה; יום המחרת הוא שמפליאני, והוא-הוא זה שחושף את טיבו ההפכפך, המאכזב, הבוגדני, של האדם. רבים ודאי מכירים את התופעה - את הרגע שבו אתה קם, גדוש וחיוור מן השולחן ובלבּך שבועה חרישית: לעולם לא אוכל עוד! או לפחות יומיים! ובקול רם אתה אומר, במרירות, בתוכחה שלא ברור אל מי מכוּונת - זהו זה, תודה! עד הלאטקעס של חנוכה שום דבר בשבילי, בבקשה!

אבל כמה רפה, רופס ועלוב הוא המין האנושי. כמה אין הוא מרחיק לראות. כבר למחרת בצהריים, ולא יאוחר משתיים, אתה שוב רעב! איך זה קורה? איך זה יכול להיות? לאן נעלמו כל כיסופי הרוחניות והתפשטות הגשמיות שליוו אותך לפחות עד חצי הלילה? איפה האינטגריטי?"

[עלי מוהר, מתוך "רוק כבד (מטוגן)" מתוך "אל ימי החול" שפורסם ב"מהנעשה בעירנו" ב"העיר" ב-11.10.91, ובספר "מהנעשה בעירנו".]

הוא גורם לי לצחוק לבד בתחנות אוטובוס בבוקר, ואז אנשים מסתכלים עלי מוזר :]