בישיבה ליד הטנקים על הכביש לאיסמעיליה, מוכנים אמנם לפעולה, אך סופרים את השעות (אחר כך גם את הרגעים) עד שתהיה השעה שש חמישים ושתיים*. באותו זמן היה נדמה לי שמחוגי השעון יעצרו בנקודה הזאת, וינוחו לרגע שיהיה כולו מרחק ושֶקֶט. [...] בחלוף הזמן נראו רגעי ההמתנה ההם לסוף המלחמה מגוחכים למדי. כל אחד הבין, במוקדם או במאוחר, כי הבית רחוק כחלום, וכי לא נורא, נתגבר, כמו שכתוב בפזמון הישן והטוב**.

* שש חמישים ושתיים, או ליתר דיוק, שמונה-עשרה חמישים ושתיים, היא השעה שבה היתה הפסקת האש אמורה להיכנס לתוקפה. אלמלא הייתי שם, הייתי טוען בתוקף שזה לגמרי לא הגיוני לקבוע מין שעה משונה וכל כך לא עגולה כמועד רשמי להפסקת אש, אך כיוון שהייתי שם, כלומר במלחמה הזאת באופן כללי, אני יודע שזה דווקא מתאים מאוד לחוסר ההיגיון המיוחד במינו של המלחמה, כנראה כל מלחמה. [...]

** הפזמון הישן הוא שירה של להקת הנח"ל 'הורה נתגבר': 'אם קשה לפרקים קצת הדרך / מעיקים התרמיל והחום / אם דברים מסתדרים רק בערך / אם הבית רחוק כחלום...' וכן הלאה. את מילות השיר הזה, כמו את מילות רבים אחרים משיריה של להקת הנח"ל, כתב אבי, יחיאל מוהר, ומשום כך לא היה לי ספק שהבית הרחוק כחלום אינו אלא ביתנו שברחוב שלמה המלך בתל אביב. במהלך הטירונות ואימוני הנח"ל המוצנח עורר בי השיר הזה טענות קשות אל אבי. החברים מסביב שרו אותו במסעות הרגליים ובריצות, ואני, נושף ומתנשף, רטנתי כל עוד רוחי בי על אבא, שכתב לו בקלילות 'לא נורא נתגבר, עוד הכול עוד הכול יסתדר', בעוד שעלי הוטל לחיות את השורות הללו הלכה למעשה".

מתוך "פרק א: החייל הוא בעצם אזרח סימפטי", "פלוגה גימל, מחלקה שלוש", עלי מוהר ודוד טרטקובר.

החלק הראשון נכתב בזמן המלחמה, ההערות ב-2003.