"הבן שלי מת" אמרה בהחלטיות אדיחה וצוננת. "הוא נפגע על ידי מכונית ביום שני בבוקר. אנחנו חיכינו איתו עד שהוא מת. אבל, כמובן, אי אפשר לצפות ממך לדעת את זה, נכון? אופים לא יכולים לדעת הכל - נכון, אדון אופה? אבל הוא מת. הוא מת, מנוול שכמוך!" באותה פתאומיות שאגרה בתוכה, שכן הזם התחלף במשהו אחר, סחרחורת של בחילה, היא נשענה על שולחן העץ המאובק בקמח, שמה את ידיה על פניה ומיררה בבכי, כשכתפיה עולות ויורדות. "זה לא צודק." אמרה. "זה לא, לא צודק"

"תרשו לי להגיד לכם כמה אני מצטער", אמר האופה ושם את מרפקיו על השולחן. "אלים לבדו יודע כמה שאני מצטער. תשמעו אותי. אני סתם אופה. אני לא מתיימר להיות שום דבר אחר. אולי פעם, אולי לפני שנים, הייתי יצור אנושי ממין אחר. כבר שכחתי, אני לא בטוח. אבל אני כבר לא, אם אי-פעם. עכשיו אני סתם אופה. זה לא תירוץ על מה שעשיתי, אני יודע. אבל אני מצטער צער עמוק. אני מצטער על הבן שלכם, ומצטער על החלק שלי בזה" אמר האופה. הוא פרש את ידיו על השולחן והפך אותן כשכפותיו נתגלו. " אין לי ילדים בעצמי, אז אני יכול רק לתאר לעצמי מה שאת מרגשים בוודאי. כל מה שאני יכול להגיד לכם עכשיו זה שאני מצטער. תסלחו לי אם אתם יכולים" אמר האופה. "אני לא איש רשע, אני לא חושב לא רשע, כמו שאמרת בטלפון. אתם צריכים להבין שהכל מסתכם בזה שאני כבר לא יודע יותר איך להתהג, כמו שזה נראה. בבקשה" אמר האיש, "תרשו לי לשאול אתכם אם יש לכם בלב סליחה בשבילי?"

[מתוך "דבר קטן וטוב" של ריימונד קארבר]

כןכן, בגרות ספרות.