שאפה אוויר בקול נרעש, ולבה חצב בקירות גופה, והיתה סמוקה וחמה ונערתית בתכלית, ושוב העירה את עצמה והזכירה לעצמה נדרים וחרתה לה במוח בכתב-יתדות שאין לזה מקום, אין, אין מקום לזה, מקום לזה אין.. ואיך פעם, ממש לפני שנפרדו התקשרה אליו הביתה בשעה שידעה שהוא איננו, וקול אשה מואר ורחב אמר הלו, ועוד פעם ועוד, קול אשה שהלך ונעשה קטן ועצוב, והקול היה לה כמו סטירת-לחי שכבר מזמן רצתה לקבל, והיא הניחה את השפופרת והניחה את לבה על השולחן ולקחה פטיש של שניצלים והיכתה בו בכל הכוח ובלי רחמים, יש שם אשה ויש ילדים ומה את עושה.

[בגוף אני מבינה - דויד גרוסמן]