אתה עושה לי בחילה. בריכוז רב צפית ב'99 פרנקים' של יאן קונן, סרט של 100 דקות, ואין לך שום דבר לומר עליו. אתה מספר לעצמך שהתיאוריות שלך 'מתבקשות' מדי ושאתה שותק כי אתה חכם, אך האמת היא שאתה שותק כי אתה מפחד, ואתה מפחד מכיוון שאתה בן אדם קטן. מה הפלא שאין לך מה לכתוב? אתה בכלל עברת משהו בחיים שלך? כשסיימת את בית הספר היסודי נרשמת לעירוני א' בתל אביב. כשהגיע הזמן להתגייס לצבא זזת חמישה צעדים צפונה אל הקריה. את מלחמת לבנון השניה בילית בחדר ארכיון ממוזג ב'כוננות עותקים'. אחרי שלוש שנים סוף-סוף השתחררת, ואיפה מצאת עבודה? ברחוב יוסף קארו! האם נתת אי פעם את דעתך על כך שאתה נוסע באותו אוטובוס כל בוקר מאז 1999? אלא אם כן אמא שלך מסיעה אותך, קוקסינל. את קפה דיצה סגרו, הכותל המערבי עוד ייפול יום אחד, אבל עליך אפשר לסמוך. כל עוד עולה הבוקר, אתה תעלה על קו 56 של דן. כמו אלתרמן בכסית, כמו דיוגנס בחבית. אתה מוסד! מונומנט! תיירים שמגיעים לרמת גן צריכים להצטלם איתך כשהם חוזרים מהספארי. תשע שנים, מגיל 13 עד 22, ועוד היד נטויה! היית בחיים שלך באופקים? יש לך מושג איך אנשים מדברים בנתיבות? ישבת אי פעם על החוף בנתניה? רמת גן-תל אביב, תל אביב-רמת גן. איזה רעב פראי לגירויים חדשים! איזו תאווה לחיים! הנרי מילר פראייר לעומתך! כזאת רוח חופשית וסקרנית, כזה קשב ליצרים! אתה לא מתפלל אף פעם שיעלה איזה מחבל לאוטובוס ויספר סוף-סוף את שורת המחץ של הבדיחה הגרועה הזאת? הנה רעיון מהפכני: למה שלא תלמד לנהוג? מה זה? יש לך רעיון יותר טוב? לעבור ללוס אנג'לס, ארץ פקקי התנועה הבלתי מוגבלים? לקחת כל חודש את אותו האוטובוס להוליווד ולהזמין משקאות לניצבות שאפתניות שעפות לך מהעיניים בשנייה שהן מגלות שאתה לא נוהג? לחכות שעה לאוטובוס עם מחוסרי בית שמזילים לך ריר על הצוואר רק כדי לכתוב לשניבאום שישבת איפה שבוקובסקי ישב? כבוד גדול, ראסטה. לא הזהרנו אותך שיאכלו אותך חי? לא הבטחנו לך שתחזור עם הזנב בין הרגליים? התזכור את כיתה ז', וולמן? את שיעורי האנגלית? היית בלתי מנוצח! לא ראית אף אחד ממטר! היית בגלקסיה אחרת מכל השאר! הרגשת כמו אורן סמדג'ה! המורה שמה לך ספר בידיים ואמרה 'צא אל הספרייה וקרא! רוץ בן סוסי! חתוך את השמים! למה שתקשיב לי מסבירה לבני כיתתך על פרזנט פרוגרסיב כשאתה שוחה בפאסיב ואקטיב! אל תבזבז את הזמן שלך עלינו, עלובי החיים! הושע את עצמך! אנחנו לא ראויים לאנרגיות היקרות של עילוי דוגמתך! זו לא אשמתך שקטן עליך כאן! שחק אותה!'. וכל זה בשביל מה? בשביל שתיקח באמריקה קורס בחיבור ותקבל 60? אפילו שינג יי, הקוריאני שלובש טי-שירט עם הכתובת 'אני אלמד אותך איך להזדיין' ולא מדבר מילה אנגלית, הוציא ציון גבוה יותר.

כמה נבוך היית בהקרנה בקולנוע דיזנגוף, בין כל עמיתיך למקצוע. אחד דלזיאני, השני לאקאניאני, ואת וולמן מעניין רק לדפוק בפונאני. שבת הביתה, הדלקת את המחשב, הקלדת, ביטלת, כתבת, גנזת, ולאחר שעתיים הדף שעל המסך היה חלק, פרט לשורה: 'נקודה מעניינת: שחקן משנה מזכיר את ההוא מטירז פור פירז'. פששש. איזו נגיעה בלבו הרוטט של הסרט. שניצר יחרבן במכנסיים! מילא, אם היית איזו אינציקלופדיה מהלכת לטראש. אם היית מקדיש לקשקושים את הזמן ואת תאי המוח שכל עיתונאי שמכבד את עצמו מקדיש לנושאים ברומו של עולם, אפשר היה למצוא לך איזו נישה. אתה יודע, בעכבר או משהו. אבל אתה אפילו לא זוכר איך קוראים להוא מטירז פור פירז! (העורך: קורט סמית). אתה עוד לא יודע את זה, אבל למעשה רק נדמה לך שזה טפ"פ, ואתה בכלל מתכוון לשחקן האמריקאי ג'ון קרייר מ'יפה בורוד' של ג'ון היוז. אתה, שנכחת בהרצאות של תותחי אקדמיה כבדים מנשוא. בני בן דוד. הנרי אונגר. אריאל שווייצר. ניסים דיין! בגיל ארבע היית מרים את הטלפון ושומע קול אומר 'שלום, מדבר נחמן אינגבר. אבא נמצא?'. ישבת לצדה של יעל שוב כל הדרך לתל אביב, כשהוריך נתנו לה טרמפ בחזרה מערב הפתיחה של פסטיבל ירושלים. מי אם לא אתה ביים סרט סטודנטים עם הופעת אורח של יהודה סתיו? מי חיבר את הפסקול לאותו סרט אם לא אדם אבולעפיה?

הדאחקות שלך. שיער הפנים שלך. שטיחים המכסים על תהומות של כלימה וחולשה. אתה נער פוסטר של דור שאין לו מושג איפה הוא חי מעבר למה שמראים לו ב'ארץ נהדרת'. כל מה שאתה יודע על פוליטיקה למדת מהקשבה לנהגי מוניות. אנשים כמוך לעולם יהיו קונפורמיסטים ומשתפי פעולה, כי אין לכם מספיק כוח כדי לקום מהפוף שלכם. אתה בעצמך כבר נראה כמו איזה פוף. אתה הסיבה שהסכסוך במזרח התיכון לעולם לא ייפתר. לא זכות השיבה ולא נעליים. בגללך כולנו בסוף נושלך אל הים כמו כלבים. כתוב, כתוב על הסרט הצרפתי שלך. כתוב איזו דאחקה."

[עילם וולמן, "העיר", 20.6.08, עמ' 66. במקום ביקורת על סרט, ביקורת עצמית.]