הזמן: חמישי 1:20

המקום: דירה בתל אביב

האירוע: זיכרונות מלילה לבן

"כן, אני זוכר את הלילה ההוא", השבתי למרואיין שישב על הכורסה שמולי וגולל בפני כיצד הגיע לאן שהגיע. הוא רק בן 25, זה עתה זכה לככב לראשונה בסרט באורך מלא, וכבר זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. הוא סיפר כיצד כבר בילדותו הרגיש משיכה לעולם המשחק, וכיצד היה נוהג לעשות חיקויים של אנשים מפורסמים בפני החוג המשפחתי. לעלות ממש על הבמה - את זה הוא כבר נמנע מלעשות, ככל הנראה מחמת הבושה, עד אותו היום, בהפסקה של כיתה ו', כשכל הילדים ניסו להעלות רעיונות כיצד לאסוף סכום כסף, ממרחק השנים הוא לא זוכר לאיזו מטרה, ומישהו מביניהם הציע שיעלו מופע רחוב. הוא נזכר שהרעיון הלהיב אותו, אבל רק כאשר אחד מחבריו הקרובים הביע נכונות להצטרף, ויחד איתו גם אחת הילדות מהכיתה המקבילה, שהיום הוא כבר לא זוכר את שמה - רק אז אזר אומץ והציע את עצמו כאחד המשתתפים. "זה היה מבריק", הוא נזכר, "החלטנו להעלות את המופע באירוע הלילה הלבן, שעמד להיערך כמה ימים מאוחר יותר, וקיבלנו החלטה להעלות דווקא את 'שיר השכונה', אתה יודע, זה עם 'מנדל, צבינגי ופושקש'. היו אז המון מופעים ואירועים ואלפי אנשים הסתובבו בשדרה, אבל אני חושב שהצלחנו לגנוב מכולם את ההצגה. העמדנו ברוטשילד מופע עם כוריאוגרפיה מלאה, ברחבה של הפטנק בפינה של רחוב בר אילן, וזה היה כאילו תל אביב חזרה 50 שנה אחורה - חבורה של ילדים שרים על גיורא המדריך וצורחים 'לא רוצים לישון, רוצים להשתגע!'. תוך חמש דקות הכובע שהנחנו התמלא במטבעות". "כן, אני זוכר את זה", עניתי, "זה היה בסביבות אחת בלילה. היינו בדרך להופעות באוזן השלישית, נעמדנו שם עם ג'וינט ולא האמנו שזה באמת קורה".

בן זילכה מתוך "הולך בתל", "העיר", עמ' 41, 11.7.2008.