את כל התיאוריה האווילית שלו בטיעון מוחץ אחד, טיעון שאין ממנו תקומה ואין עליו תשובה. לומר לו, נניח, בקנטור מנצח: אם כך, אדוני, אם באמת אין סתיו בארץ - אָז לָמָה זֵר סִתְוָנִיוֹת שָׁלַחְתָּ לַיַּלְדָּה שִׁלְשֹׁם?! אה? הה-הה!

אבל האמת היא שזה מיותר. אין צורך לטרוח ולהפריך מה שמופרך ממילא; זהו גם היסוד המגוחך - ובמקצת גם הטרגי, אולי - באישיותו של זה שאומר שאין בכלל סתיו בארץ; כי הרי הוא עצמו, חרף כל טיעוניו ונימוקיו, הִנו קודם כל אחד ממבשׂריו הבדוקים והמובהקים של הסתיו, ממש כמו החצב והנחליאלי!"

[עלי מוהר, מתוך "זה שאומר שאין בכלל סתיו בארץ" מתוך "שני טיפוסים" שפורסם ב"מהנעשה בעירנו" ב"העיר" ב-19.9.90, ובספר "מהנעשה בעירנו".]