מיכאל סבב פתאום בתנועה חדה, מפחידה. בחושך לטש אלי עיניים מבולבלות. הטיח בפני את לחיו הרטובה ואת שפתיו החמות הדביק אל צווארי כאילו הוא יונק. ורעד. קרים ורטובים היו פניו. גם מגולח לא היה הפעם. כל זיף על סנטרו הרגשתי אני בעורי. כה נעם לי אריג מעילו המחוספס. כאילו האריג כולו זרימה חמימה ושקטה. הוא התיר את כפתורי המעיל. אסף אותי פנימה. היינו יחד. אני שאפתי את ריחו. ואז חשתי שהוא קיים מאוד. ואני.

לא הייתי מחשבה בתוך לבו והוא לא היה פחד שלי. היינו ממשיים. קלטתי את בהלתו העצורה. התענגתי עליה. אתה שלי, לחשתי, אף פעם אל תהיה רחוק, לחשתי. שפתי נגעו במצחו ואצבעותיו מצאו את עורפי. נגיעתו בעורפי היתה נבונה וזהירה. שנינו רעדנו. אני זכרתי לפתע איך היתה הכפית באצבעותיו במזנון טרה סאנטה: טוב היה לה בין אצבעותיו. אילו היה מיכאל איש רע הן גם אצבעותיו היו בוודאי רעות.

[מתוך: מיכאל שלי - עמוס עוז. עמ' 44]