בהשיבו אל לבו את העמל שנכון לו בסריקת האי, "הייתי חושב שחבורת נערים בריטים - כולכם כאן בריטים, נכון? - תגלה יותר תושיה - כלומר -"

   "כך היה בתחילה," אמר ראלף, "לפני שהכל -"

   הוא נשתתק לרגע.

   "אז היינו מאוחדים -"

   הקצין הניע בראשו לעודדו.

   "אני יודע. בני-חַיִל. ממש כמו ב'אי האלמוגים'."

   ראלף הביט אליו דוּמם. רגע חלף במוחו חזיון הזוהר המופלא שהיה נסוך על חופים אלה בימים עברו. ואילו עתה היה האי למאכולת-אש - סיימון מת - וג'ק ניסה... הדמעות התחילו זולגות והיפחות הרעידו את גופו. זו הפעם הראשונה באי שלא כבש אותן; עויתות-יגון עזות טילטלוהו מכף-רגל ועד ראש. קולו הלך ורם תחת חופת העשן השחור נוסח שאיית האי העולה באש. התרגשותו דבקה בשאר הנערים, ואף הם החלו לרעוד ולהתייפח. ובטבורם, גופו מסואב, שערו סבוך וחטמו זב, בכה ראלף תמרורים על קץ התום, על חשכת לב-אנוש ועל נפילת הרֵעַ הנאמן, הנבון, שכּוּנה חזרזיר.

   הקצין, מוקף תאניה ואניה זו, היה נרגש ונבוך קמעה. הוא נצטדד כדי לתת להם שהות להתאושש והמתין, ועינו נחה על הסיירת הנאה שבאופק.

[מתוך "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג. הספר הזה השפיע עליי מלא].