"אני ירוקה ורוויה כמו שיר שעבר בעשב

אני עמוקה ורכה כמו קן ציפור.

אני מתמול שלשום,

מיער אשר למדני לנשום

מלאות אוהבים חבוקים ישנים בעשב"

(לאה גולדברג, מתוך "שירי האישה הזרה")

"באת אליי את עיניי לפקוח

וגופך לי מבט וחלון וראי

באת כלילה הבא אל האוח

להראות לו בחושך את כל הדברים

ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן

ולכל שערה בבשר החשוף

וריח ילדות, ריח דבק ואורן

הוא נינוח לילו של הגוף

אם היו עינויים הם הפליגו אליך

מפרשי הלבן אל האופל שלך

תנני ללכת, תנני ללכת,

לכרוע על חופי הסליחה"

(סליחות/ לאה גולדברג)

בבית הקפה La Fontaine [בית קפה בסיאנה] על ידי אישה בודדה, אלגנטית, זקנה יותר ממני. בשתיקה, עצובה.

מרחוק חבורה של איטלקים פשוטים.

המזרקה מפכה. אני כותבת שירים. שוב ניסיון של שירים על "ביקור הגברת הזקנה", בלי הצלחה, משום שחוזרת "העיר העתיקה והיפה" - בהקשר זה איננה יפה כלל.

כתבתי:

ב.  

כל החלונות סגורים.

כל החזונות אטומים.

כל הזכרונות ערים,

בלילות כמו בימים.

אין לך זכות חנינה בעולם.

והכל הוכרע -

חלומותיך טובעים בים

ואת אומרת שירה.

א.

הנביא לא הלך אל ההר,

וההר לא הלך אליו.

בעולם אין ויתור ואין נס,

אין תקוה לבודדים.

הים בנינו גדול

ובים מהלכות ספינות.

אבל מה לסלעי החוף

ולדרך ספינה בלב ים?

[יומני לאה גולדברג, עמ' 469)

שואלים אותי, למה את שואפת? ויש לי מה לענות. אלא שאיש אינו שואל. אענה אני בעצמי, והנה הוא המענה: אני תמיד נמצאת מחוץ לריאליוּת, חלומותי הם במרומים, ומפני זה החיים שמסביבי נראים לי עוד יותר רעים משהם באמת. המעט רגעים טובים יש לי? וזהו חטא גדול מצידי, שאיני יכולה עליהם לשמוח. ואני שואפת להתלמד לשמוח בקטנוּיות של החיים - בשיעור מעניין של ציור. בכל פעם שאני הולכת לתאטרון, לראינוע, באמת אני שמחה על זה גם עכשיו, אבל אני רוצה להתלמד להיות מאושרת בזה. הרי אני יכולה לפתע פתאום להיעשות אומללה בשביל איזו שטות. צריך ללמוד גם בשביל שטות להיות מאושרת, אך הדבר אינו עולה בידי. זהו לימוד הכי קשה, לימוד להיות מאושרה. אולי צודקים האנשים האומרים כי אדם יכול להיות מאושר רק כשעושה את האחרים למאושרים. אך אני כבר נואשתי, אינני מאמינה עוד שאהפוך את העולם, שבכוחותי הדבר. אין אני מהאנשים האלו, ובכל זאת, יש רצון עוד להפוך. לי נדמה כי עולם להפוך יכול רק או אדם בריא בגוף ובמוח או משוגע, משוגעים פנאטיים הם מאמינים לדברי עצמם, ואחרים, מושפעים באמונתם, מאמינים גם כן. אך אנשים כמוני - אנשים שאינם יודעים מימינם ועד שמאלם, אנשים שבעצם אישיותם הם, הם קטנים אולי מאוד, אותם אנשים שמסופקים בכל מילה שמוציאים מפיהם - אולי לא יהפכו עולם, לא ישברו את הרע. הרע ישבור אותם והם יכנעו... משונה מאוד, כשנחוץ לי עקשנות, אין עקשנות אף על פרוטה, ובדבר אחד אני עקשנית - באהבה. ולמי זה נחוץ?"

(מתוך יומני לאה גולדברג)

מה מוזר שביקשתי אותך

בדרכים לרוב,

עד שבאתי אל סף ביתך

והוא כה קרוב.

(לאה גולדברג, מתוך "לאט כהולם הלב")

הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם
הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר
ישב הזקן לנוח בצד הדרך.

צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם
הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב
ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת
התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך

אמרת יום רודף יום ולילה - לילה
הנה ימים באים בלבך אמרת
ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלונך
ותאמר הלא אין חדש תחת השמש

והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת
ימיך ספורים ויקר מניינים שבעתיים
ותדע כל יום אחרון תחת השמש
ותדע חדש כל יום תחת השמש

["שירי סוף הדרך"/ לאה גולדברג.]

כל הימים, כל הימים,

חולמת אני על כובע קסמים.

כובע קטן, מקושט נוצה,

העושה כל מה שאני רוצה.

אחבוש אותו ואומר, למשל:

"כובע, עשה שאני אגדל!"

והנה מיד הנני עולה,

וגופי מתמתח ואני גדולה,

ואין כמוני בכל העולם;

כי אני גדולה וגבוהה מכולם.

והכל מסתכלים ביראה וכבוד,

כי הרי אני גדולה עד מאוד.

[...]

הנה בליבי בקשה שניה:

"כובע, היה לאוניה!"

מיד הוא קופץ מראשי לים

ואני מפליגה בו בכל העולם,

לאיים רחוקים, לארץ זרה,

נוסעת הלוך ובחזרה,

ורואה ערים והרבה אנשים,

פרסים והודים וכושים,

ואיש לא יבין, ואיש לא ידע,

כי נוסעת בים ילדה לבדה.

ואם יהיה לי בים עצוב,

אומר לו: "כובע, הביתה שוב!"

ואבוא לביתי. ומכל המדינות

לכל חברי אביא מתנות.

ומסביבי ישבו חברים

ואני אספר להם סיפורים,

ואיש לא יעז להגיד לי עכשיו:

"שוב היא בודה סיפורי כזב!"

כל הימים, כל הימים,

חולמת אני על כובע קסמים.

כובע קטן, מקושט נוצה,

העושה כל מה שאני רוצה.

(לאה גולדברג, כובע קסמים)

מחֻרבּן חומותיךְ כל אבן קטנה

אלקט ואשמור למזכרת.

(לאה גולדברג, משירי ארץ אהבתי)

"זה לא הים אשר בינינו
זו לא התהום אשר בינינו
זה לא הזמן אשר בינינו
זה

אנו שנינו
אשר בינינו."


[לאה גולדברג]

"האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,

ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,

ומחשוף כף-רגלך ילטף בעלי האספסת,

או שלפי-שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקת

על כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן.

ותלכי בשדה הרטב וירחב בך השקט

כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע,

וראית את השמש בראי-השלולית הזהב,

ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,

ומותר, ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה. לבדך, לא נצרבת בלהט

השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.

ובישר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת

כאחד הדשאים, כאחד האדם."

~

(חשבתי לשייך את הקטע גם ל'מוזיקה', אבל אני מתכחשת לעיבוד הנוראי שנעשה לו.)

כָּל הַמִּלִּים שֶׁמֵּתוּ בְּדַבְּרִי
פָּרָחוּ בִּשְׁתִיקָתֵנוּ הַנִּפְעֶמֶת.
קִרְבַת-גּוּפוֹת רוֹגֶשֶׁת וְאִלֶּמֶת,
הֶמְיַת מַעֲמַקִּים שֶׁלִּבְשָׂרִי.

הָיָה וִדּוּי בְּכָל גּוּמָה וָקֶמֶט
בְּכָל חִיּוּךְ רָפֶה הָיְתָה בְּשׂוֹרָה,
וְּלגוּפִי גּוּפְךָ אָמַר שִׁירָה
בְּדוּמִיַּת הַלַּיְלָה הַנּוֹשֶׁמֶת.

מַה קַּשּׁוּבִים הָיִינוּ. כָּךְ תִּקְלֹט,
כְּשֹׁךְ סוּפָה, אָזְנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם
כָּל צְלִיל קָטָן וּפֵשֶׁר הַקּוֹלוֹת.

עַד שֶׁחָרַדְנוּ כִּי הוּסַר הַלּוֹט,
עַד שֶׁנִּפְרַדְנוּ חֲתוּמֵי שְׂפָתַיִם

"

"

ח. [שיר זה"ב]

יוֹם בּוֹ יָקוּם בֵּינֵינוּ כְּחוֹמָה
כָּל עֶלְבּוֹן קָטָן אֲשֶׁר שָׁתַקֱנוּ,
כָּל רֶגֶשׁ מַר אֲשֶׁר בְּלֵב חָנַקְנוּ,
פְּגִיעוֹת אֲשֶׁר נָשָׂאנוּ בִּדְמָמָה,

וְכָל מַבָּט מָשְּׁפָּל יִהְיֶה אַשְׁמָה,
וַחֲלוֹמוֹת רָעִים בָּהֶם נִצְרַבְנוּ,
וְאַהֲבוֹת זָרוֹת אֲשֶׁר אָהַבְנוּ –
דַּרְדַּר וְקוֹץ כָּל שַׁעַל אֲדָמָה,

בְּיוֹם בּוֹ נַעֲמוֹד זָרָה מוּל זָר
גְּזוּלֵי-עָתִיד וְנִבְגְּדֵי-עָבַר –
אֵיךְ תִּצָּמֵד עֵינֵנוּ הַנוֹאֶשֶת

אֶל כָּל אֲשֶׁר יָדַעְנוּ מִשֶּׁכְּבָר!
וְאֶל הַיּוֹם בִּשְׁלַל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת
נוֹשִׁיט הַיָּד וְלֹא נִמְצָא דָּבָר.

"

[מתוך: סוֹנֶטוֹת אַהֲבָ"ה/ לאה גולדברג. "מוקדם ומאוחר", עמ' 102]

יָמִים לְבָנִים אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה.

שַׁלְוַת בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר.

חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכלֵתֶ-דְּמָמָה.

גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו.

וּלְמֶתֶק הַקֶּצֶב הָרַךְ נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר,

כְּתִינוֹק מְזַמֵר שִׁיר-עַרְשׂוֹ טֶרֶם סְגוֹר אֶת עֵינָיו,

עֵת הָאֶם הַלֶּאָה נִרְדְּמָה וּפָסְקָה מִזַּמֵּר.

כָּל כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!

הֵן עֵינַי לָמְדוּ לְחַיֵּךְ וְחָדְלוּ מִשֶּׁכְּבָר

לְזָרֵז עַל לוִחַ-שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים.

גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

[לאה גולדברג]