|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
נפגשנו כך
"לפני שנים רבות היתה האחת מאיתנו בחודש השמיני להריונה ונראתה כמו הדגם החדש של מקרר אמקור, מינוס העיצוב הארגונומי. השנייה מאיתנו היתה אז צעירה דקת גו, חסרת מורא וחדת לשון. ואף כי לא הצטלבו דרכינו, יצא לנו לשמוע זו אודות זו. חברתנו דאז, פזית, היא שהפגישה בינינו, לא לפני שהזהירה את האחת שהשנייה מגלה עניין גדול בפרשיית אהבים נושנה, אם כי מיתולוגית, שניהלה האחת.
כי כן, באורח פלא, ועוד בהתחשב במתרחש בעיר הזאת ובעברה הסוער ורב המעללים של האחת, לא חלקו האחת והשנייה מעולם אותו בחור, ואותו אחד מדובר שהאחת יצא לה להתרועע עמו והשנייה טיפחה פנטזיות מלאות שקיקה בגינו, לא היה סתם אחד. הוא היה אז בעיני שתינו האחד.
ובבוקר ההוא, הגורלי, או שמא היתה זו שעת צהריים, התפרצה השניה מאיתנו לביתה של פזית כולה נרגשת וסקרה את האחת, שהיתה שקועה עמוק בספה, מחמת עומס משקלה, במבט בוחן ומדוקדק. ספק אם הבחינה בכלל שהאחת, הדבר האחרון שהיא מסוגלת להיזכר בו במצבה הוא ימי הסקס הפרועים שלה. למעשה, באותו יום, ובאותם חודשים של שלהי הריון, המחשבה על סקס עוררה באחת אימה מהולה ברתיעה. על כל פנים, השנייה צנחה על הכורסה, וללא שהיות או דיבורי סחור-סחור השליכה לעבר האחת את המשפט שלעת ייחרת בזכרונן, "את חייבת להגיד לי, באמת נתקעת איתו?"
האחת השתנקה. היא מעולם לא שמעה בחורה מדברת ככה, ועוד אל בחורה אחרת. ברגע הראשון עוד נעמדה לה לאחת גערה על קצה הלשון. וגם היא קצת נעלבה שהשנייה מסכמת לכזה משפט בוטה את הרומן ההוא, שעדיין הטיל מזמן לזמן צל כבד על לילותיה. התחילה האחת למלמל משהו בדבר לבה שהושחת ללא הכר בגלל אותו בחור, עד שהבחינה שהשנייה כלל אינה מעוניינת בפרטים פיוטיים. היא רוצה את ההארד קור, והיא לא מתכוונת ללכת.
התגברה האחת על הזעזוע והסגירה מה שהסגירה. ולמראה עיניה הנפערות בקנאה מהולה בהתפעמות של השניה, חשה לפתע כמו שלא יצא לה לחוש שנים - נחשקת, מרתקת, ממש מושא ראוי להערצה.
וכך התאהבה האחת בשנייה.
חלפו ימים, אפילו שבועות, והאחת והשנייה לא התראו.
עד שנולד התינוק.
עוד באותו יום התקבל בבית-החולים מברק בהול לפעוט בזו הלשון: "שלום לך תינוק קטן. סוף-סוף החלטת לפרוש מהרחם של אמא. מותק, אני מתחייבת בזאת להיות לך לאם רוחנית (כולל מוסיקת כאסח, שכטות וכוסיות) ולדאוג שתהיה פאנקיסט עם שורשים דתיים והכי חתיך. שלך בנאמנות לנצח." על החתום, השנייה מאיתנו.
כעבור שבוע באה השנייה לבקר את האחת והתינוק, שהגיעו הביתה, הציצה ארוכות ביצור הקטן והמדובלל והודיעה חרש, בנימה פסקנית, לאחת, "יקירתי, רק שתדעי, זה התינוק שלי. אני מרשה לך בינתיים לגדל אותו עבורי. אבל שלא תטעי."
פלבלה האחת בעיניה ותהתה - ההיתה השניה, או שחלמה חלום?
חלף עוד חודש, אולי יותר, אולי פחות, והאחת והשנייה נפגשו לארוחת בוקר. זה היה בבית-קפה אחד בשינקין, שכבר אינו קיים. האחת באה למפגש לבושה בסמרטוטים ובעיניים טרוטות. השנייה הגיעה במיטב המחלצות הפאנקיסטיות שאז כה הרבתה ללבוש. הזמינה האחת ארוחת בוקר שכללה ביצה רכה בגביע קטן, ובעודה מתארת לשנייה מאתנו את הלילות הלבנים ומחשבות הביעותים שהם מנת חלקה מאז שבה הביתה ותינוק קטן באמתחתה, הטיחה את הכפית בראש הביצה.
כהרף עין, לא יותר, חלף בין הרגע שהטיחה לבין הרגע שמצאה את עצמה מכוסה בנתזים צהבהבים של חלמון.
וזה היה הרגע שבו השנייה התאהבה באחת.
ומאז לא נפרדנו.
אנחנו הולכות לשופינג, ואנחנו מתחלפות במגזינים, אנחנו מתוודות על הכל, ואנחנו מתקוטטות כמו זקנות מטורפות, והתינוק שלנו גדל והיה לנער.
הבחורים שהיו התחלפו. ועם אלה שיש לנו, כנראה נישאר. האחת מאיתנו חזרה לישון ולמדה לאכול בלי לטנף את עצמה. השנייה מאתנו חדלה כמעט לגמרי לנבל את הפה ולהשתמש במילים שלא יאות לבחורות.
אנחנו כבר לא נתקעות. אם כבר יוצא לנו, אז אנחנו משתרללות.
אבל רוב הזמן אנחנו סתם רובצות ולוטשות עיניים בטלוויזיה בזמן שאנחנו מדברות בטלפון, שעות על גבי שעות.
והאחד, ההוא?
גם ממנו הצלחנו להיגמל. איכשהו."
[מתוך המדור "הצעקה האחרונה" בעיתון "העיר", לוקט מאוחר יותר לספר "אחת מאיתנו"\ נילי לנדסמן ותמר קרוון]
לאדוה
| |
הארה בדרך הביתה מן הים
"הדבר הכי מופלא בהליכה לים זאת בעצם הכניסה לעיר בדרך חזרה.
מתחילים לקבל את התחושה הזאת עוד במים, כשלרגע אחד מתבוננים בבתים ובמגדלים של העיר שצפים להם על פני האדמה, ושנראים פתאום מאד רחוקים בשקט המסוים הזה שבו אתה נמצא.
כשחוזרים לתוך העיר הכל נראה פתאום מאד מוזר: הבתים, המכוניות, האנשים הממהרים - עם החול והריח של המלח שעדיין דבוק לך לעור אתה מרגיש באיזה אופן מהותי נבדל מכל זה, כמו שכבה דקה של מים שמפרידה אותך ממה שהוא החיים שלך עצמם בשאר הזמן.
הנקודה הכי יפה בדרך חזרה היא כשאנחנו עוברים באזור של צפון הרצל ודרום רוטשילד, איפה שכל גורדי השחקים העסקיים שנבנו לאחרונה. מישהו, כפי הנראה, החליט להקים באזור מעין "סיטי" לא ברורה, ואם בכל זמן אחר אני מביט בכל ה"סיטי" הזאת בעין חדשנית ונרגנת, הרי שבדרך חזרה מהים התגובה פחות או יותר הפוכה: חזיון גורדי השחקים הליליים על חלונותיהם המנצנצים בחשיכה מהמם, וכמוהו גם הרחוב הסואן עם כל מיני האנשים בסוף יום העבודה שמתרוציים בין מסעדה מקושקשת אחת לרשת בתי קפה שניה.
הצבעים, הרעשים, האורות - אפילו הצפיפות והאבק - פעם בשבוע-שבועיים אפשר להתאהב בהם מחדש כשחוזרים חזרה מהים, להתאהב מחדש בציביליזציה המטופשת הזאת, חייבים להודות, שכל-כך מחשיבה את עצמה כאילו הו-הא, ומה היא בעצם? - קן של נמלים מבולבלות שמתרוצצות לכאן או לכאן, בלי לדעת לאן הן מנסות להגיע ובטח לא אם אפשר להגיע לשם.
תמיד טענתי שאם בשיא הקיץ מקפידים ללכת לים ביום קבוע פעם בשבוע אז לא צריך מזגן - הזיכרון של המים הטובים מספיק לסחוב אותך לשבוע בתוך הזיעה.
הים הקיא את העיר הזאת מתוכו כמו גור חתלתולים שפולט כדור פרווה, ופעם בשבוע צריך לחזור חזרה אל המקום שממנו העיר נפלטה. "
[מתוך הטור "הגורם האנושי" בעכבר העיר\ נועם אבידן-סלע]
| |
"הם חיפשו דרכים
לשבור את השגרה. בלילות חורף רבים, אחרי ארוחת הערב, שומרי נהגו לשיר שעות שירים בשפת פַּשטוּ. קולי והצורה שבה ביטאתי מלים בפשטו היו איומים, אבל השומרים דחקו בי לשיר אתם. הבלדות היו שונות. לעתים מצאתי עצמי שר באי-רצון שירי טאליבן שהכריזו: 'לכם יש פצצות אטום, אבל לנו יש מתאבדים'.
בלילות אחרים, לבקשת השומרים, שרתי שירים אמריקאיים. בקול צרוד ומזייף שרתי את "ניו יורק, ניו יורק" לפי הגרסה של פרנק סינטרה, ותיארתי להם את השיר כסיפורו של איכר שמנסה להצליח בעיר כיד לפרנס את משפחתו. שרתי את Born to Run של ברוס ספרינגסטין וסיפרתי שזה ביטוי למאבקם של אמריקאים ממוצעים.
הבנתי שגם השומרים זקוקים לחריגה מהשגרה, אבל הרגשתי כמו קוף בקרקס כשהורו לי לשיר לכבוד מפקדים שבאו לבקר. ידעתי שהם צחקו עלי.
בכוונה נמנעתי מלשיר שירי אהבה, בניסיון לערער את אמונתם שכל האמריקאים נהנתנים. אך למרות מאמצי, שירים רומנטיים - בכל שפה שהיא - היו האהובים ביותר על השומרים. שירם של הביטלס She Loves You, שזימזם בראשי אחרי שקיבלתי מהצלב האדום את מכתבה של אשתי, היה הפופולרי ביותר.
מסיבות שהתמיהו אותי, השומרים נהנו מאוד לשיר את השיר הזה אתי. התחלתי בבית הראשון. שלושת שומרי הטליבאנים, טאהר ואסד הצטרפו אלי בפזמון החוזר. She loves you - yeah, yeah, yeah, שרנו יחד, כשהקלצ'ניקובים מוטלים סביבנו על הרצפה."
דייוויד רוד, ניו יורק טיימס, פורסם ב"השבוע" של "הארץ", 13.11.09, עמ' 11.
| |
מצב משפחתי
חלומות: "יש לי חלומות", אומר, "אני רואה רכבות שעוברות ברחובות ואני בתוך רכבת ואני נוסע ורואה אנשים שראיתי מזמן."
געגוע: "לפני שבוע הלכתי עם חייקה אשתי ופתאום אני רואה שהיא איננה ואני מתגעגע. היינו עשרות שנים ביחד. ועכשיו הבן כואבת לי."
אריכות חיים היא סבל? "אני שואל אותו דבר, אבל יש דבר אחד - להיפגש עם הנכדים. זה הדבר היחידי. זה שהנכד שלי הוא דוקטור, שאני נפגש איתו, זה נותן לי תקווה שאגיע ל-103 בדצמבר."
...
מדינת ישראל: "הייתי רוצה שיהיו פחות מיליארדרים ופחות עניים."
אלוהים: "אין. אין למעלה שום דבר. שם גם לא אפגוש את חייקה."
האושר (בסולם מ-1 עד 10): "אני לא בלתי מרוצה."
[הארץ, מוסף סופ"ש.]
| |
לפעמים לקרוא בעיתון זה יפה כמו לקרוא שירה
"לדיון המסורתי על התפקיד המהפכני ה"רגיל" של השירה באשר היא, התפקיד הפנים-ספרותי והפנים-לשוני, צריך להוסיף היום רכיב חשוב נוסף: העובדה שכתיבה, פרסום או הוצאה לאור של שירה בישראל, לא רק שהם מעשים שאין בצדם שום רווח כלכלי אפשרי - זה תמיד היה המצב - אלא שכיום הם נעשים כמעט תמיד במימון עצמי של הכותב (גם במקרים של משוררים מרכזיים ומוכרים) או תוך הפסד כלכלי ניכר. יתר על כן - בניגוד לעבר לא רחוק - כיום אין למשורר בישראל כמעט שום סיכוי לזכות בשכר מסוג אחר על יצירתו: יוקרה חברתית, סמכות תרבותית, פרסום וכיו"ב.
אך דווקא מצב הדברים העצוב הזה יכול להתגלות, באופן פרדוקסלי, כתסס מהפכני יוצא מגדר הרגיל. דווקא בזכות נידחותה הגמורה בחברת הרייטינג שבה אנו חיים יכולה השירה להיעשות מחדש למקומם המובהק של הפוסעים הצדה ושל המהרהרים, למפלטם של הפורשים מהמשחק ושל הנחלצים ממכבשי ההגמוניה החברתית, התרבותית ואף הלשונית. המנגנון ההיפר-קפיטליסטי והניאו-ליברלי המושל אצלנו בכיפה מציב בעצם מחדש את השירה במקום שממנו נעדרה זה עשורים ארוכים: השירה קולטת אליה יותר ויותר - אם ככותבים ואם כקהל שוחרים - את אלה שאינם יכולים או אינם מעוניינים לרתום את יכולותיהם הלשוניות האינטלקטואליות לכוחות הפרסום והשיווק, לטלוויזיה או לעולמות העסקים וההון, ובעצם היא חוזרת כך לתפקידה הוותיק כמבצרה הטבעי של קהילה אנטי-בורגנית, אנטי-קונפורמיסטית, כמעט אמרתי: בוהמית.
אני מאמין שהשירה יכולה לשוב ולהיות אתר פוליטי אמיתי שכמוהו חסרים כל כך בישראל של ימינו: אתר של ספק, של חתרנות ושל חירוף נפש. ואם לנקוט רגע נימה אישית, אמונתי זו היא סיבה מרכזית לכך שאני משקיע כל כך הרבה זמן, מחשבה ואנרגיה בכתב העת "הו!", בהתנדבות וללא תמורה כספית. אם אאבד את האמונה הזאת, אאבד את התקווה ששינוי תרבותי משמעותי כלשהו עשוי להתחולל כאן."
(דורי מנור, פורסם במוסף הספרים של הארץ, יום ד' 28/10/09. "האפשרות להדהד בזיכרון")
| |
"אפשר לפטור את עצמנו בשנה טובה
ולהמשיך הלאה. אבל מה כבר יש לאחל לשנה החדשה? באמת שאני לא יודע. שתהיה שנת שלום? לאור ההתרחשויות בשנה החולפת, לא בטוח שאני מוסמך להביע איחול עד כדי כך שנוי במחלוקת. מי אני שאאחל דבר כזה? מי מינה אותי? רגע, שלום באיזה תנאים? עם או בלי ירושלים? כולל הכרה בבעיית הפליטים או לא כולל?"
בן זילכה, "שתהיה לנו שעה טובה", "העיר", עמ' 28, 18.9.09.
| |
"אתה צודק שאתה מודאג",
אומר פון טרייר וצוחק, "אבל זה לא טוב לדאוג למשהו שאין לך שום דרך לשנותו. האמת היא שאני יכול רק לומר שנשאבתי לעשיית הסרט הזה, שהדימויים האלה עלו בדמיוני ולא שאלתי שאלות לגביהם. קו ההגנה היחיד שלי הוא: 'סלחו לי, כי אין לי מושג מה אני עושה'". ואחרי שהוא אומר זאת הוא שוב פורץ בצחוק. "שמע, אני ממש לא האדם הנכון לשאול אותו מה משמעות הסרט או מדוע הוא כזה", הוא אומר, "זה קצת כמו לשאול עוף על מרק עוף".
לארס פון טרייר בראיון מלא ספוילרים.
| |
אז מה בעצם עזר לך להיבנות ולהתייצב מהמצב הזה אל חיים בוגרים נורמטיביים פחות או יותר?
תרצה, האישה הנהדרת הזו שהייתה הפסיכולוגית שלי המון שנים. היא הסתכלה עליי ואמרה לי שאני ילדה מקסימה, חכמה, מתוקה נורא ושהיא בטוחה שהכול יהיה ממש בסדר אתי. אני זוכרת שזה היה מסר פשוט מטלטל וראשוני, כל כך לא ברור מאליו מבחינתי.
...
והנה את בת ארבעים.
"כן, תראה מה זה. ב-21 באפריל השנה זה קרה. ממש תכננתי לפרגן לעצמי יום של התכנסות ודכדוך מתון. זה נפל על יום השואה. על יום השואה זה נפל, אני אומרת לך. הרי לך שיעור בפרופורציות. כמה אני כבר יכולה לבכות על מר גורלי בדירתי המרווחת בחיק משפחתי האוהבת בצפון תל אביב בפאקינג יום השואה. גם דיי קשה להטריח את הציבור בעניין ביום כזה. מצד שני, הייתי לפני שבוע בהופעה של גידי גוב וזו הייתה חוויה מזככת. הסתכלתי עליו ופתאום ראיתי והבנתי שתבונה, חן, כרזימה, מתיקות והומור, פשוט לא מזדקנים. הפח קצת נחבט, אבל זה כלום."
[ראיון עם עינב גלילי, מתוך ליידי גלובס.]
| |
" "איך שפתחתי את הספר וקראתי את המשפט הראשון,
'איתמר אוהב חיות', הוא מיד התחיל להתנגן לי בראש", אומר רכטר, "ומאותו רגע ידעתי שאני רוצה להלחין את הטקסט, מילה במילה, בצורה שקצת מזכירה אופרה."
הוא הלחין את העמודים הראשונים של הספר "במכה, תוך שעה". ההלחנה הספונטנית של המשפט הראשון, שהתנגן בראשו של רכטר כקצב יותר מאשר כמלודיה, השפיעה על אופייה של הסקיצה ושל היצירה כולה. "הבסיס הוא משהו קצבי די נירטלי", אומר רכטר. "לא שמח, לא עצוב, לא מלודי. קצבי."
האם האופי הזה נבע מרוחו של הסיפור, שיש בו פינג-פונג קצבי בין איתמר לארנב וגם אלמנטים של אבסורד ונונסנס (איתמר, שאוהב את כל החיות אבל פוחד מארנבים, לא יודע שהיצור החמוד שהוא פוגש ביער הוא ארנב, ואילו הארנב, שפוחד מילדים, לא יודע שאיתמר הוא ילד)? "אני לא יכול להסביר את זה", עונה רכטר. "אני לא יודע מדוע הלכתי דווקא בכיוון הזה. אני בכלל חושב שהדרך הכי טובה להלחין טקסט היא לא להבין אותו"."
מתוך: "יוני פוגש ארנב"/ בן שלו, גלריה, 22 ביוני 2009
(בעיקר על תהליך ההלחנה של "איתמר פוגש ארנב" מאת דויד גרוסמן)
| |
"דניאל קופץ לוודא שהכל בסדר,
שואל אם כבר דיברנו עם אסי. אם קודם עוד היו ספקות בעניין, עכשיו כבר ברור שהחבר'ה של כושי ממש דוחפים אותנו אל האורח שנטה ללון. הם מעוניינים שאכתוב על אסי - האטרקציה החדשה של ה-101, המחליף של הנמרה המיתולוגית רומבה, שהיתה הסמל המסחרי של הפונדק במשך יותר מ-20 שנה. כושי מתכוון להביא לכאן בקרוב שלושה טיגריסים חדשים, תרומה מספארי מחו"ל; עד שהם יגיעו, האורחים מוזמנים להתרשם מהפרווה של אסי דיין. גם משהו.
אייל ואני נשארים לבד, והרעיון של נסיגה חד-צדדית עולה מחדש. הרי הבנאדם על הפנים, במצב בלתי אינטראקטיבי לחלוטין. מה בדיוק חשבנו לנו? וכמו תמיד כשמדובר באסי דיין, הלב נחמץ. איזה צער, איזה בזבוז. איך הוא נופל ככה פעם אחרי פעם. איזה סרט רע זה לראות איש כל-כך מוכשר - כותב נפלא, במאי נהדר, שחקן גדול - בעליבותו.
אני נכנסת לחדר ומדליקה טלוויזיה, שמצידה מחטיפה לי סטירה: 'הוא הלך בשדות'. הנה אסי דיין בסרט אחר, סרט טוב, מלפני 40 שנה. האדם השפוף והמרושל, הגבר שממש הרגע כשל בכוחות אחרונים אל תוך חדר בקצה העולם, מחייך בטלוויזיה שלי חיוך כובש. חתיך, צעיר, יהיר, ופניו יפות. כל-כך יפות שבא לבכות."
"...והטלוויזיה חוגגת: סמים, אלימות, אסי דיין. ריטלין זה סמים? זאת התרופה הכי נהדרת שיש בעולם. בזכותה ירדתי 30 קילו. הייתי 120, עכשיו אני 90. כשאתה על ריטלין, אתה פשוט לא מסוגל לחשוב על אוכל. זאת תגלית המאה. אני לא תופס איך הנשים עוד לא עלו על זה. בשנה הבאה אני הולך להר הרצל להדליק משואה לממציא הריטלין.
ברצינות עכשיו, מיליוני ילדים היפראקטיביים בעולם מקבלים ריטלין כל בוקר ואף אחד לא עושה מזה עניין. אבל אם אני על ריטלין? אוהו, חגיגה. אף אחד לא תופס שלא יכולתי לכתוב כלום, שהמוח שלי היה משותק עד שהריטלין הציל אותי. אבל עכשיו אני נקי, אז אל תבלבלו לי את המוח. הוא בסדר. זה אותו מוח שאתם כל כך אוהבים, לא? המוח שעשה לכם את גבעת חלפון, ואת אגפא, ואת כל הדברים האחרים שלי. ליקקתם את האצבעות, לא? נתתם לי פסלי אוסקר, לא? אני מאוד מעריך את זה, אגב. אני מאוד אוהב את הפסלונים. הם מאוד שימושיים. מחזיקים לי יופי את הדלתות בבית שלא ייטרקו. כולכם צבועים, דו-פרצופיים.
אז מה, מה את רוצה לשמוע? לא נפלתי לסמים ולא השתגעתי, אבל פה אני אשתגע. אני אצא מדעתי מהשקט הזה. לא אוהב שקט, אני אוהב את רעש החיים של העיר. לא עשו לי שום ג'סטה כשהביאו אותי לפה. אוויר נקי? אני נושם יופי בתל אביב. מרחבים? אני ביקשתי מרחבים? אני לא צריך לא צימר בגליל ולא חושה במדבר בשביל ליצור. הכתיבה שלי לא זקוקה לרקע או לנוף. לא מאמין בכל הבולשיט הזה של להיתקע על איזה הר בשביל לקבל השראה. אצלי הכתיבה זה משהו כל-כך דחוס, אינטנסיבי, שאני לא צריך כלום. רק עט ונייר. הכותבים הכי גדולים תמיד יצרו באיזה חור, שני מטר מרובע, או בדרך על חתיכת נייר, כשנסעו ברכבת. אין לי שום נטיות רומנטיות סביב הכתיבה. בכלל, אני טיפוס מאוד לא רוחני. ההארה הכי גדולה שהיתה לי באה באמצע התקפת כאב איומה בגב, כשהרופא הזריק לי משכך כאבים ישר לעצב. באמת, הארה אדירה.
אנשים שואלים אותי מה התוכניות שלי לעתיד. אז בואי, אני אתן לך משהו בלעדי. התוכנית שלי לעתיד היא להיות משותק."
ורד לוי-ברזילי (ואסי דיין), "בלייזר", יוני 2009, עמ' 64-70.
| |
רשת א'
אני חוששת שאיבדתי את זה. תמיד יש משהו, משפט, מילה, אפילו איזה פסיק, שאיתו אני רוצה להתחיל. תמיד זה מתנגן לי בראש, מעין תפילה כזו. אצבעותיי זזות, כמו מקלידות מעצמן, והלב דופק פעימה אחת מהירה יותר מדי, ואז אני יודעת שיש לי את זה. לפחות את הפסקה הראשונה. משם כל השאר כבר די זורם. אבל הפעם - כלום. גורנישט, נראה לי, הוא המונח בו אתם הייתם משתמשים. אין לי ולו רעיון עמום מה אני רוצה להגיד. בצעד נדיר אני יכולה, כמובן, לחרוג ממנהגי ולכתוב על בית הקפה - משהו כמו: "ישבנו באספרסו בר ברוטשילד, היה יום שישי והאור כבר התחיל להציק בעיניים". אבל אני לא בטוחה שאני מוכנה לוותר על סוג של סיפור מסגרת, על איזושהי אנקדוטה שבצורה מאולצת יותר או פחות תתקשר לחיי, משהו שלא יסתכם רק ב"המלצרית באמת הייתה מאוד חמודה".
כמובן שאני מאשימה אותו בזה, כמו שאני מאשימה אותו במחסור בשעות שינה ובעובדה שכף רגלי לא דרכה על הליכון חדר הכושר כבר יותר משבוע (והזרוע אמנם רופסת, אך עדיין נטויה). משהו ריק שם בתוך הקופסה הזו שלי, וזה רק בגללו - כאילו אין יותר על מה להתלונן. וכשאין על מה להתלונן, האצבעות הופכות כבדות והמוח נמצא במין ערפול, כמו הנגאובר מתמשך.
אני מניחה שאני יכולה לנסות להתלונן על האנשים שחלפו מולנו בזמן שישבנו בהרצל פינת רוטשילד בסוף הלילה של שישי, אבל זה יהיה קצת כמו להתלונן שהשמנת אחרי שדפקת מגש פיצה. אבל רגע, אם כבר באוכל עסקינן, אז אני יכולה לגנוב את התלונה שלו: העוף עם פירה הבטטה והפטריות (52 שקל) שהוא הזמין היה ספוגי. ובעצם - אם כבר אז כבר - גם אני התלוננתי על עוגת הגבינה עם פירורי העוגיות (32 שקל), שלמרות הבטחת המלצרית כי מדובר בעילוי, סבלה מטעם לוואי פלסטיקי. אני עוד יכולה להמשיך ולהתלונן, הרי יש לי את כל הסיבות שבעולם: אני לא רזה מספיק, לא יפה מספיק, בטח שלא עשירה מספיק. לא חכמה מספיק כדי ללמוד שאסור להזמין הפוך גדול (16 שקל), כי אין שום סיכוי שהוא יצא טעים (למרות ששמו בו שתי מנות אספרסו). אז כנראה שאם אחפש מספיק לעומק, אני אמצא על מה להתלונן, הרי פעם זו הייתה המומחיות שלי. הייתי מתלוננת למופת. סובלת בצורה הכי טובה ויפה שאפשר, רק כדי שאוכל לכתוב על זה. אבל עכשיו אפילו האינסטינקט המולד הזה הפך מאולץ.
כנראה שאין לי מה להתלונן על האספרסו בר, ולא, חלילה, בגלל שהוא מקום מושלם, אלא כי בסך הכל מדובר בסניף של רשת, שיחסית לסניפי הרשתות שבהם ביקרתי לאחרונה הוא דווקא לא כל כך נורא. כלומר, כל עוד מוכנים לשלם מחירים די גבוהים מבלי לצפות לתמורה יוצאת דופן. או סתם לתמורה טובה ללא הסתייגויות. ובכלל, נראה לי שבאופן כללי כבר אין לי על מה להתלונן, כי למרות שאני מאוד רוצה ומנסה, הוא ממש בסדר. לעזאזל, הוא יותר מבסדר. והמשפט היחיד שמתנגן לי בראש בימים אלו שייך דווקא למוריסי: "פתאום התחוור לי שאולי אני אמות עם חיוך אחרי הכל".
[תיגל נשיא, העיר - הארץ]
| |
ג'אד נאמן כותב על "על הפטריוטיות" של טולסטוי
בגיל 24, השתתף לב טולסטוי בדיכוי התקוממות עמי הקווקז כקצין תותחנים בצבא הצאר הרוסי. אחר כך באו מלחמת קרים וקרבות סבסטופול נגד הטורקים. בסיפורי המלחמה שפירסם תיאר את שדה הקרב לא כאתר גבורה אלא כשדה מוות. ספרו "על הפטריוטיות", שיצא לאור בעברית השנה (מאנגלית: יעל זיסקינד-קלר, נהר ספרים), היה צריך לשמש טקסט חובה בבתי הספר. טולסטוי טוען כי הפטריוטיות אינה רגש טבעי. הנכונות לצאת לקרב, להרוג ולהיהרג למען המולדת, נובעת מן ההשפעה ההיפנוטית של הממשלה על הציבור באמצעות "הכנסייה, בתי הספר, העיתונות וכל סוג של טקסים ראוותניים". אין סיכוי לשלום כל עוד בני האדם משועבדים לערך הפטריוטיות וכל עוד הממשלות עושות בו שימוש ציני: "אין ולא היתה אי פעם אלימות משותפת של עם אחד כלפי עם שני שלא הופעלה בשם הפטריוטיות". דברים חדים שנכתבו לפני יותר ממאה שנה, טרם זוועות המאה ה-20 של המלחמות.
אמונתו של טולסטוי כי האמת סופה לנצח: "תחזיק הממשלה בבתי הספר, בכנסייה, בעיתונות, במיליארדי הרובלים ובמיליוני האנשים שהפכו למכונות. כל הארגון הנורא הזה של כוח חייתי כאין וכאפס לעומת תודעת האמת". האמת היא הסולידריות בין האומות, והפשע - בהתמסרות לרעיון הפטריוטיות. רק אז "שירי ההלל למעשי גבורה צבאיים, כלומר לרצח, היו נעלמים". דבריו אלה של מחבר "מלחמה ושלום" לא יגיעו לתלמידי בתי הספר, שם ייערכו טקסי הזיכרון לנופלים.
(ג'אד נאמן. פורסם במוסף הספרים של 'הארץ', 10.6.2009)
| |
יתרה מזאת,
במקרהו של קובוש פוחטק, יכולתי אף אני, שהשפה הפולנית זרה לי לגמרי, לחוש עד מה מוצלח באמת הוא התרגום הזה של המשוררת אילנה טובים, אחרי שגלגלתי אותו מעט על לשוני: קובוש הוא באמת דובי ועגול ודבשי מאד, ופוחטק אכן מתקשר, כדברי ברונובסקי, 'אל תכלית הפלומתיות והמוך והרוך והנימוחות והנעימות'. כן, גם מבעד לזרות עשוי אף אני לחוש שמץ מכל אלה, אם כי תמיד אעדיף, כמובן, את פו כפי שהכרתיו מאז, את פו הדב עצמו.
ממש כשם שיותם הקַסָם, גיבור ספרו העצמו בעיני של קורצ'אק, יהיה תמדי עדיף מבחינתי על קייטוש המכשף, גם אם תרגום זה, שיצא לא מכבר לאור, הוא מדויק יותר, וגם אם ברונובסקי יטען שבגרסה הפולנית - ובעצם הרי מדובר במקור! - השם הוא קייטוש צ'רודז'יי במלוא הדרו. אלא שלמקור אין כאן כל עדיפות וכל זכות יתר על-פני התרגום; כשמדובר בספר ילדים, המקור הוא תמיד זה שקראת בפעם הראשונה, כשהיית ילד.
(העיר, עלי מוהר, דבלול של מוך, 2.11.90
או לחילופין: מהנעשה בעירנו [לקט])
| |
נערה יפה בשיער שחור
ובצעיף אדום עמדה ברחוב וניסתה, בחיוכים, במלים, בהטיות ראש ובתנועות ידיים לשכנע אנשים להיכנס למועדון הבוניטה. "בא לכם להיכנס? למה לא? כניסה חינם". הקהל הגועש של יום חמישי בערב חלף סביבה והציף את סמטאות נחלת-שבעה בירושלים, מכיכר החתולות ועד כיכר ציון. תיירים, תלמידי ישיבה אמריקאים, ערסים, פאנקיסטים, חרדים וערבים נדחקו והתערבבו אלה באלה בלבה הקטן של ירושלים המכונה פשוט "העיר". קבוצות נערים ניסו לשדל בגיר שיקנה בשבילם וודקה בקיוסק, ונערות בנות 16 פיתו בחורים בכיכר ציון. האוויר היה כבד מהורמונים. בחורים חובשי כיפות סרוגות ושחורות התגודדו עם בחורות, שהתירו להם להתקרב כמעט כמה שרצו, ופרחות מתוקות משכו את תשומת הלב בבגדיהן החושפניים עד כמה שהתיר אווירה הצונן של העיר ואפילו מעבר לכך.
משה נדחק בין כולם, מנסה לשוות להליכתו ביטחון, בידו סיגריה. הוא נתן בעיר שסביבו מבטים אגביים, כאילו ראה כבר הכל, כאילו לא אכפת לו, ואמנם, הוא העדיף תמיד את המועדונים התל-אביביים שאליהם היה הולך בשביל בחורות, אבל כבר זמן מה שלא ביקר באחד. בכל זאת, הוא לא הצליח להסתיר את משיכתו לכל זה.
הוא רצה להקדים לבוא ל"בר-דעת" כדי להספיק לנקות לפני שייפתח. הוא לא אהב שיראו אותו מנקה. הוא רוקן את המאפרות שהיו מונחות על כל שולחן, מלאות עד גדותיהן, וטיאטא קצת. כשסיים, התיישב לעשן. זמן קצר אחר כך באו העובדים האחרים, ואחריהם הלקוחות.
משה עמד מאחורי הבר עם קובי והניח בקבוק בירה לפני חיימקה, שישב קצת שפוף ודיבר עם לקוח אחר.
"לי אין משבר זהות. לך יש?" אמר הלקוח.
"לי? כן", חיימקה אמר. משה הרים גבה.
"כולנו מאמינים באלוהים וכולנו מאמינים בדת", אמר קובי.
"אז למה אנחנו חיים בניגוד..." חיימקה אמר.
ומשה אמר, "אם אתה חי ביותר מ... נגיד, שבעים אחוז ניגוד..."
"אני חי ביותר משבעים אחוז ניגוד", חיימקה אמר.
"אתה רוצה להיות חילוני?"
"לא".
"למה?"
"כי יש דברים שאני מאמין בהם", חיימקה אמר, וכשגמר את הבירה יצא לרחוב. מבעד דלת הזכוכית ראו אותו מוריד את הכיפה ופונה לכיוון כיכר ציון לחפש בחורות. נורת האולטרה-סגול האירה בלבן זוהר את חולצתו הלבנה של משה ושל רבים מהלקוחות, שישבו, עישנו, וצפו במשחק של מכבי תל אביב שהוקרן על הקיר. הם זרחו בחושך.
רון פרסלר, מוסף הארץ, 28.5.09, "רגל פה, רגל שם", עמ' 48.
| |
"בכל שדה תעופה
נוצר פקק קטן במקום בו יורדים הנוסעים מן המכוניות ופורקים את מזוודותיהם. ותמיד מוצבים שם תמרורים ושלטים, האוסרים על העמידה, מאיימים בגרירות ובעונשים, ושוטרים זעומים מפטרלים שם ומזרזים את הנהגים למהר ולסלק את מכוניותיהם מן המקום.
בשדה התעופה של בריסל יש ליד הטרמינל תמרור אחר לגמרי: שלט כתום בולט ועליו כתוב באנגלית kiss and drive - נשק וסע."
מאיר שלו, "מוסף חג" של "ידיעות אחרונות", 28.5.09, עמ' 27.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: