|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
האהבה
אינה בראש ובראשונה זיקה לאדם מיוחד; היא עמדה, היא נטייה של האופי הקובע את יחסו של האדם אל העולם כולו, ולא אל "מושא" אהבה אחד. אם אדם אוהב אדם אחד בלבד ואדיש לכל יתר בני האדם, אהבתו אינה אהבה אלא דבקות סימביוטית, או אנוכיות מורחבת. ואולם, רוב בני האדם סוברים שהאהבה עומדת על המושא, האובייקט, ולא על הכושר לאהוב. לאמיתו של דבר, הם אפילו סוברים שאם אין הם אוהבים איש חוץ מהנפש ה"אהובה", זו הוכחה לעוצמת אהבתם. זו אותה הטעות עצמה שהזכרנו כאן קודם. זה שאינו חש שהאהבה היא פעילות, כוח של הנפש, מאמין שנחוץ רק למצוא את המושא הנכון - ואחר כך הכול יסתדר מעצמו. את הגישה הזאת אפשר להשוות לאדם הרוצה לצייר, אבל במקום ללמוד את אמנות הציור הוא טוען שעליו רק לחכות לאובייקט המתאים, ויפליא לצייר ברגע שימצא אותו. אם אני אוהב באמת אדם אחד אני אוהב את כל בני האדם, אני אוהב את העולם, אני אוהב את החיים. אם אני יכול לומר לזולתי "אני אוהב אותך," צריך שאוכל לומר "אני אוהב את כולם, דרכך אני אוהב את העולם, אני אוהב בך גם את עצמי."
מתוך "אמנות האהבה" מאת אריך פרום, עמ' 45-46.
| |
הדמיון אינו שיגעון
... "הרי השגעון עצמו מתחיל רק מעבר לנקודה הזאת"
"ברגע שאדם מתעורר מחלום אכן יכול הוא להעיר: אני מדמה בנפשי שאני מת. בכך הוא מוקיע ואומד את שרירות הדמיון - אין הוא משוגע. הוא משוגע כאשר הוא מעמיד כשאישור למותו - כשהוא רומז שיש לכך איזה ערך של אמת - את התוכן הנייטראלי-עדיין של הדימוי - אני מת." ... "כך לא יתחיל השגעון אלא במעשה המשרה לדימוי ערך של אמת. יש חפות בראשית של הדמיון: הדמיון עצמו אינו שוגה אשר איננו מכחיש גם אינו מאשר אלא הוא נטוע במידה גדולה כל כך בהתבוננות הפשוטה בדימוי." ... "הנה כך השגעון הוא מעבר לדמיון, ואף על פי כן עמוקים שורשיו בו; שהרי כל כולו מתבטא בהודאה שדימוי יש לו ערך ספונטאני, שהוא אמת שלמה ומוחלטת. מעשיהו של בר-דעת, שבדין או שלא בדין הוא מסיק שדימוי הוא אמת או שקר, מעשה זה הוא מעבר לדימוי זה הוא מתעלה עליו ומודד אותו על פי מה שאיננו הוא עצמו."
"מעשה זה מהו? מעשה של אמונה." ... "מרחיב אותו" ... "ומארגן אותו סביב קטע של לשון. האדם מדמה בנפשו שהוא עשוי זכוכית אינו משוגע" ... "אבל הוא משוגע אם מתוך אמונה שהוא עשוי זכוכית, הוא מגיע לכלל מסקנה שהוא שברירי, שהוא עלול להשבר."
"השגעון, כפי שדימרברוק מנתח אותו, שני מישורים יש לו אפוא; אחד גלוי לעיניי כל: מלאנכוליה ללא הצדקה אצל אדם המאשים את עצמו בטעות שהרג את בנו; שד נשחט המצייר לעצמו שדים; תבונה הרוסה הבאה בדברים עם רוח רפאים. אך מישור עמוק ביותר אנו מוצאים אירגון קפדני הנשען על כלי נשק חסר הפגם של שיח." ... "הריהו מעין תבונה בפעולה."
"על סמך מה אפשר לראות בלשון הבסיסית הזאת טירוף? אפילו נודה שזו אמת השיגעון. בזכות מה היא נעשית שיגעון אמיתי וצורת המקור של אי שפיות? מדוע בדיבור זה דווקא, שראינו שצורותיו נאמנות כל כך לכללי התבונה, אנו מוצאים כל אותם סימנים שהמצהירים באופן המפורש ביותר על עצם העדרה של תבונה?"
"הטירוף הוא חלומם של האנשים בהקיץ" ... "החלום מרמה; הוא מביא לידי בילבולים; הוא אשלייה. אבל אין הוא מוטעה. לכן אין השגעון כלה במצב היקיצה מן החלום, ולכן הוא עובר על גדותיו וגולש אל הטעות." ... "השגעון בא כאשר הדימויים" ... "מקבלים את החיוב או את השלילה שבהם מתגלמת הטעות." ... "הטעות היא היסוד הנוסף תמיד על החלום." ... "המשוגע אינו קורבן לאשלייה, לתעתועי חושיו, או למהלכי נפשו. אין הוא נפגע מבחוץ. הוא מרמה את עצמו." ... "הטירוף" ... "טמון היה בכך שהשכל לא הבדיל בין אמת לכזב."
"אך בעוד השגגה אינה אלא אי-אמת, ואילו החלום אינו מאשר ואינו שופט, הרי השגעון ממלא את החלל הריק של השגגה בדימויים, הוא מקשר בין תעתועי חושים על ידי שהוא מאשר את הכוזב. במובן מה יש כאן משום מלאות, שהרי לכוחות היום מצורפות כאן תבניות הלילה ופעילותו של השכל הער מצורפת לצורותיו של הדמיון; התוכן האפל מקושר אל צורות האור. אך כלום אין מלאות מאין זו למעשה תכלית החלל הריק?" ... "ואם ננסה עכשיו לחוסר הדעת הקלאסי איזה ערך" ... "מחוץ ליחסיו עם החלום והשגגה, חייבים אנו להבין אותו, לא כתבונה שחלתה, או שכתבונה שאבדה או נוכרה, אלא כתכלית הפשטות, כתבונה מסונוורת. הסינוורים הם הלילה בעיצומו של אור היום."
"בטרם יתפוס ה'טבע' את מעמד האוניברסליות שלו, בטרם יקבל את הכרתו הלירית של האדם, שתכפה עליו קצב עונותיו." ... "הניגוד של יום ולילה." ... "צורה שמחשבה קונה לה אותה קניין גמור במדע מתמטי - הפיזיקה הקרטיזאנית היא מעין מדע של האור." ... "מעגל היום והלילה הוא חוק העולם הקלאסי: המצומצם ביותר אך התובעני ביותר שבצרכי העולם, החוקיות ההכרחית ביותר אך הפשוטה ביותר של הטבע." ... "חוק שאינו מניח מקום לשום דיאלקטיקה ולשום פיוס." ... "הוא מושל בעולם שאין בו אור דימדומים, שאינו יודע שום השתפכות נפש, גם לא יודע את דאגותיה הממותקות של הליריקה; הכל חייב להיות בהקיץ או בחלום, אמת או חושך, אורו של היש או אינותו של הצל. חוק מעין זה מכתיב סדר בלתי נמנע, חלוקה שלווה המאפשרת את האמת ומתביעה בה באופן מוחלט את חותמה."
"בלילה מצא הגיבור הטראגי איזו אמת קודרת של יום." ... "הלילה, למרבה הפרדוקס, שפך אור; היה זה יומו העמוק ביותר של היש. והיפוכו של זה במשוגע, המוצא באור יום רק את חוסר העקביות שבדמויות הלילה; הוא מניח לכל אשליות החלום להחשיך את האור. יומו הוא רק הלילה השטחי ביותר של מראית העין. ובמידה זו האדם הטראגי, יותר מכל זולתו, שקוד לשאת את אמיתו." ... "הוא מטיח בפני השמש חסרת הרחמים את כל סודות הלילה - בעוד המשוגע מודר לגמרי מן ההוויה. ואיך הוא יכול שלא להיות כך, כשהוא משאיל את בבואת האשלייה של היום לחוסר הישות של הלילה?"
"עכשיו בזכות מה שידוע לנו על חוסר הדעת יכולים אנו להבין יותר מה הייתה הכליאה. מחווה זו, שהגלה את השגעון לעולם נייטראלי ואחיד של הרחקה, לא ציין הפסקה בהתפתחותן של שיטות הרפואה גם לא בהתקדמותם של רעיונות הומאניטאריים." ... "שבתקופה הקלאסית פסק השגעון מהיות סימנו של עולם אחר ושנעשה הגילוי הפרדוקסלי של האין. בסופו של דבר אכן ביקשה הכליאה לגנוז את השגעון, להכרית מן הסדר החברתי דמות שלא מצאה את מקומה בתוכו; תמצית הכליאה לא הייתה גירוש של דיבוק מסוכן. הכליאה רק גילתה בעליל מה השגעון במהותו: הוצאתו של האין לאור יום." ... "הכליאה את הגילוי הזה גנזה אותו." ... "השיבה אותו לאמיתו כאפסות. הכליאה היא נוהג התואם במדוייק ביותר את השגעון הנחווה כחוסר דעת, כלומר כשלילתה הריקה של התבונה; על ידי הכליאה אנו מודים שהשגעון הוא לא כלום." ... "הכליאה משרטטת, על פני השטח של תופעות ובסינתיזה מוסרית חפוזה, את הדפוס הנסתר והמובהק של השגעון. ובכן, כלום קבעה הכליאה את נהליה מחוץ אינטואיציה עמוקה זו? וכי משום שאומנם סילקה הכליאה את השגעון מן האופק הקלאסי נתנו בה לבסוף אות קלון של אין? התשובות על שאלות אלו משלימות זו לזו במעגליות מושלמת."
[ מתוך 'תולדות השגעון בעידן התבונה' - מישל פוקו ]
| |
"חיי המוסר של אדם הם חלק מנושאי היצירה של האמן,
אבל מוסריותה של האמנות נעוצה בשימוש מושלם באמצעי בלתי מושלם.
האמן לעולם אינו מבקש להוכיח דבר. גם דברים נכונים אפשר להוכיח... האמן לעולם אינו חולני. האמן יכול לבטא הכל.
המחשבה והשפה הם כליו של האמן.
החטא והחסד הם חומריו של האמן.
מבחינת הצורה, הדגם לכל האמנויות הוא אמנותו של המוזיקאי. מבחינת הרגש,
הדגם הוא אומנותו של השחקן. כל אמנות היא בו בזמן משטח וסמל. אלה הצוללים מתחת לפני השטח מסתכנים בנפשם. אלה הקוראים את הסמל מסתכנים בנפשם. מגוון דעות לגבי יצירת אומנות מעיד כי היצירה חדשה, מורכבת ומלאת חיים.
כאשר המבקרים חלוקים בדעתם, האמן שלם עם עצמו.."
מתוך: "תמונתו של דוריאן גריי: מבוא" \ אוסקר ויילד
| |
אי נחת
לעולם איננו אוהבים איש. אנו אוהבים אך ורק את הרעיון שאנו יוצרים לנו ביחס למישהו. מה שאנו אוהבים אינו אלא מושג שלנו, ובסופו של דבר את עצמנו אנו אוהבים.
דבר זה נכון בכל סולם האהבה. באהבה המינית אנו מחפשים הנאה שניתנת לנו בתיווכו של גוף זר. באהבה השונה מזו המינית, אנו מחפשים הנאה שניתנת לנו בתיווכו של רעיון שלנו. המאונן הוא שפל, אך לאמיתו של דבר המאונן הוא ביטויו ההגיוני המושלם של האדם המאוהב. הוא היחיד שאינו מתחזה ואינו משלה את עצמו.
[מתוך: ספר האי-נחת / פרננדו פסואה]
| |
"...אולם במציאות בשביל האקזיסטנציאליסט
אין אהבה, אלא מעשי-אהבה בלבד; אין אפשרות לאהבה אלא מה מופיע מתוך האהבה. גאוניותו של פרוסט היא סך הכל של עבודותיו. גאוניותו של פרוסט היא הן סדרת הטרגדיות שכתב. חוץ מזה אין ולא כלום. למה לייחס לראסין את היכולת לכתוב טרגדיה נוספת בשעה שלא כתב אותה? האדם מעצב בחייו, בהתחייבויותיו ובפעילויותיו את דיוקנו שלו ולא קיים אלא דיוקן זה בלבד. אין ספק שהכרה זו היא בלתי-נעימה לאדם שנכשל בחייו. מצד שני, תורה זו מבהירה לכל אחד שרק המציאות היא חשובה: שתקוות, חלומות, ציפיות אך מצביעות על אדם שתקוותיו עלו בתוהו, חלומותיו נתבדו וציפיותיו היו חסרות שחר; כלומר, הן דנות אותו לכף חובה ולא לכף זכות. עם זאת, כשנאמר ש"אין אתה אלא מה שפעלת בחייך," אין פירושו של דבר שיש לשפוט את האמן לפי יצירותיו האומנותיות בלבד, כי אלף דברים אחרים תורמים לא פחות להגדרתו. כוונתנו לומר שהאדם אינו אלא שורה של פעילויות שנטל על עצמו ושבסופו של דבר הוא מהווה את הסכום, הארגון ומערכת היחסים של פעילויות אלה, שנטל על עצמו."
מתוך: "ז'אן פול סארטר \ אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם"
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: