|
קטעים בקטגוריה: `.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מוטב לרשום יום-יום את המאורעות.
לכתוב יומן כדי לראות בבהירות. לא להניח לדקויות, לעובדות הקטנות, לחמוק,
אפילו נראות הן כלא כלום, ובעיקר לסווג אותן. עלי לומר איך אני רואה את
השולחן הזה, את הרחוב, את האנשים, את חבילת הטבק שלי, כי זהו שהשתנה. עלי
להגדיר בדיוק את היקפו ואת טבעו של השינוי הזה.
למשל, הנה מעטפת קרטון המכילה את בקבוק הדיו שלי: עלי לנסות ולומר איך
ראיתי אותה לפני כן ואיך כעת אני [חסרה מילה.] אותה. ובכן, זו תיבה
שדפנותיה מקבילות, בולטת על פני - זה מטופש, אין מה לומר עליה. הנה ממה יש
להמנע, אין לראות מוזרוּת במקום שאיננה. אני חושב כי זו הסכנה שבכתיבת
יומן: אתה מגזים בכל, נמצא בכוננות, אונס את האמת ללא הרף. מאידך, לבטח
אוכל להזכר באותו רושם משלשום, ויהא זה בקשר לאותה מעטפה או לחפץ אחר
כלשהו. עלי להיות מוכן תמיד, אחרת יחמוק מבין האצבעות. אין [מילה מחוקה,
אולי "להכריח" או "לזייף", תוספת מעל השורה אינה ניתנת לפיענוח.] דבר, כי
אם לרשום בדקדוק ובפירוט הרב ביותר את כל מה שמתרחש.
...
אף פעם אינה אומרת, לא, ואני הולך בעקבותיה אל אחד החדרים הגדולים שבקומה
הראשונה, שהיא משכירה לשעה או למשך היום. אינני משלם לה. אנחנו שוכבים
בחינם. היא נהנית מזה (נזקקת לגבר ביום ויש לה רבים מלבדי) וכך אני מיטהר
מעגמימויות מסויימות שאת שרשן אני יודע יפה. אבל אין אנו מחליפים אלא מספר
מילים. לשם מה? איש לנפשו. מלבד זאת, בעיניה, אני בראש ובראשונה לקוח של
בית הקפה שלה. היא אומרת לי, בהסירה את השמלה:
"שמע, אתה מכיר את זה, לה-בריקו, מין אפיריטיף? מפני ששני לקוחות כבר
ביקשו אותו השבוע. הבחורה לא ידעה ובאה להגיד לי. הם היו סוכנים נוסעים,
כנראה שתו את זה בפאריס. אבל אני לא אוהבת לקנות בלי לדעת. אם לא משנה לך,
אני לא אוריד את הגרביים".
פעם - ואפילו זמן רב לאחר שעזבה אותי - הייתי חושב על אָני. עכשיו אינני
חושב על איש, אינני טורח אפילו לחפש מילים. זה שוטף בי, מהר, פחות או
יותר, אינני קובע כלום, אני מניח לזה. כיוון שאינן נקשרות למילים, נשארות
מחשבותיי רוב הזמן מעורפלות. הן מתוות צורות מטושטשות ונעימות, נמוגות: עד
מהרה, אני שוכח אותן.
האנשים הצעירים הללו מפליאים אותי, הם מספרים תוך כדי שתיית הקפה סיפורים
ברורים ומתקבלים על הדעת. אם תשאל אותם מה עשו אמש, זה לא יטריד אותם
הרבה: הם ידווחו לך בשתי מילים. לי, במקומם, היה משתבש הדיבור. נכון כי זה
זמן רב למדי איש אינו טורח עוד לדעת איך עוברים עלי הימים. כשחיים לבד אין
יודעים עוד אפילו מה פירוש לספר. המתקבל על הדעת נעלם יחד עם הידידים. וגם
למאורעות מניחים לשטוף; רואים איך לפתע צצים אנשים, המדברים והולכים להם,
שוקעים בסיפורים ללא ראש וללא זנב, הופכים להיות עד בלתי-אמין.
...
אני לבדי בין הקולות העליזים וההגיוניים האלה. זמנם של כל הטיפוסים הללו
עובר עליהם בהסברת עצמם, בהכרה שָבה וחוזרת שהנה הם תמימי דעים. אלוהים,
איזו חשיבות הם מייחסים, לכך שכולם יחדיו חושבים על אותם דברים. די לראות
את פרצופם כשעובר ביניהם אחד מאותם אנשים שעיני דג להם, ומבטם כחודר
פנימה, ואשר איתם אי אפשר כלל להגיע לידי הסכמה. כשהייתי בן שמונה ושיחקתי
בגני הלוכסמבורג, היה אחד כזה שבא ויושב בביתן השומר, כנגד הגדר המסורגת,
העוברת לאורך רחוב אוגוסט-קונט. הוא לא דיבר, אך מפעם לפעם היה פושט את
רגלו, ושולח בכף הרגל מבט נפחד. אותה כף רגל הייתה נתונה במגף קצר, אך
השנייה הייתה בנעל בית. השומר אמר לדודי כי האיש היה פעם מפקח בבית הספר.
שלחו אותו לגמלאות כיוון שהופיע לקריאת ציוני השליש בבית הספר בתלבושת של
אקדמאי. פחדנו ממנו פחד מוות כיוון שחשנו שהיה בודד. יום אחד חייך אל רובר
והושיט לו את ידו מרחוק. רובר כמעט והתעלף. לא מראהו העלוב של אותו ברנש
הוא שהפחיד אותנו ואף לא הגידול בצווארו שהיה מחכך בשולי הצווארון החליף.
חשנו כי בראשו נוצרות מחשבות של צבתן או של סרטן. וזה הטיל עלינו אימה,
שניתן להעלות מחשבות סרטנים אודות הביתן, אודות גלגלי המשחק שלנו, אודות
סבך השיחים.
האם זה הדבר שממתין לי? זו הפעם הראשונה לא נוח לי להיות לבד. הייתי רוצה
לדבר עם מישהו על מה שורה לי לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שאפחיד ילדים
קטנים. הייתי רוצה שאָני תהיה כאן.
[קטעים מתוך "הבחילה" מאת ז'אן פול סארטר]
| |
"...אולם במציאות בשביל האקזיסטנציאליסט
אין אהבה, אלא מעשי-אהבה בלבד; אין אפשרות לאהבה אלא מה מופיע מתוך האהבה. גאוניותו של פרוסט היא סך הכל של עבודותיו. גאוניותו של פרוסט היא הן סדרת הטרגדיות שכתב. חוץ מזה אין ולא כלום. למה לייחס לראסין את היכולת לכתוב טרגדיה נוספת בשעה שלא כתב אותה? האדם מעצב בחייו, בהתחייבויותיו ובפעילויותיו את דיוקנו שלו ולא קיים אלא דיוקן זה בלבד. אין ספק שהכרה זו היא בלתי-נעימה לאדם שנכשל בחייו. מצד שני, תורה זו מבהירה לכל אחד שרק המציאות היא חשובה: שתקוות, חלומות, ציפיות אך מצביעות על אדם שתקוותיו עלו בתוהו, חלומותיו נתבדו וציפיותיו היו חסרות שחר; כלומר, הן דנות אותו לכף חובה ולא לכף זכות. עם זאת, כשנאמר ש"אין אתה אלא מה שפעלת בחייך," אין פירושו של דבר שיש לשפוט את האמן לפי יצירותיו האומנותיות בלבד, כי אלף דברים אחרים תורמים לא פחות להגדרתו. כוונתנו לומר שהאדם אינו אלא שורה של פעילויות שנטל על עצמו ושבסופו של דבר הוא מהווה את הסכום, הארגון ומערכת היחסים של פעילויות אלה, שנטל על עצמו."
מתוך: "ז'אן פול סארטר \ אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם"
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: