[...]

בשירתו, מגיש יהודה עמיחי (1925-2000) לקורא את כל זאת בו זמנית: את השנאה ואת האהבה, את הבכי ואת הצחוק, ובעיקר, את האהבה והמלחמה. הוא שונא וסולח וזוכר ושוכח, ללא הפרדה. בתוך מילותיו שזורה ההיסטוריה הפרטית שלו בהיסטוריה היהודית-הישראלית החדשה: דרך הקמת מדינת ישראל, דרך מלחמותיה, הקונפליקטים שלה, יופיה וכיעורה, היומיומיות שלה.

יהודה עמיחי נולד ב-1925 בגרמניה, ועלה עם הוריו לארץ ב-1935. הם השתקעו בירושלים, בה המשיך עמיחי להתגורר עד סוף חייו, ושהפכה לדמות ממשית בשירתו. במלחמת העולם השנייה שירת עמיחי בצבא הבריטי. בסוף המלחמה נרשם ללימודי הוראה, אך עם פרוץ מלחמת השחרור, התגייס לפלמ"ח ושירת בחטיבת הנגב.

קובץ שיריו הראשון, "מלחמות ראשונות ואהבות ראשונות", יצא לאור כשהיה בן 24 – והייתה זו יריית הפתיחה לעיסוק המתמשך שלו במלחמה ובאהבה, זו לצד זו, בלי דבר שיפריד ביניהן. עמיחי האוהב והנלחם, זה המדמה אהבה אסורה לקרב ב"מה למדתי במלחמות", הוא גם עמיחי הגולה, העולה, וגם עמיחי הירושלמי, הישראלי; הוא עמיחי החילוני, המצטט בשירתו מתוך ספרי קודש לא אחת. כי "מִי שֶׁעוֹזֵב אֶת שֶׁהוּא אוֹהֵב", אולי האירוע הכי פרטי, הכי אישי, הכי מסוגר – "הַנִּסִּים יִקְרוּ לוֹ בִּמְהֻפָּךְ / כָּל יַיִן יַהֲפֹךְ לְדָם / וְכָל לֶחֶם לְאֶבֶן / וְיַם סוּף לֹא יִבָּקַע לְחַיִּים חֲדָשִׁים / אֶלָּא יִּשָּׁאֵר שָׁלֵם כַּזִּכָּרוֹן / שֶׁאֵין לַעֲבֹר אוֹתוֹ, שֶׁבּוֹ יִטְבַּע".

את ספר שיריו הראשון, "עכשיו ובזמנים אחרים", פירסם עמיחי ב-1955, כשהיה בין 30. בספר הזה כבר היו שירים יותר מפורסמים שלו, כמו "גשם בשדה הקרב" ו"אלוהים מרחם על ילדי הגן". מאז יצר עמיחי 25 ספרי שירה, שלושה ספרי ילדים, שני רומנים, ספר סיפורים ותסכית רדיו. שיריו תורגמו ל-33 שפות. הוא נפטר מסרטן בשנת 2000, בגיל 76. ספר שיריו האחרון, "פתוח סגור פתוח", יצא ב-1998.

פעם שאל אותו רוני סומק האם הוא כותב באותו העט את שירי המלחמה ואת שירי האהבה שלו. הוא ענה שאין אהבה של מעלה, יש אהבה של מטה. ושבאותה העט שהוא כותב את שירי האהבה, הוא כותב גם את דוחות מס ההכנסה שלו. נראה לי שזה הדבר שהכי מתאר את יהודה עמיחי. מלבד הניסוח השנון, המדויק, מדובר ביומיומיות השזורה בקדושה. רגעים קטנים באמירה גדולה. רגשות אנושיים, רגילים, פרטיים, בתוך מערכות יחסים, בתוך חברה, בתוך מדינה.