לשבור את השגרה. בלילות חורף רבים, אחרי ארוחת הערב, שומרי נהגו לשיר שעות שירים בשפת פַּשטוּ. קולי והצורה שבה ביטאתי מלים בפשטו היו איומים, אבל השומרים דחקו בי לשיר אתם. הבלדות היו שונות. לעתים מצאתי עצמי שר באי-רצון שירי טאליבן שהכריזו: 'לכם יש פצצות אטום, אבל לנו יש מתאבדים'.

בלילות אחרים, לבקשת השומרים, שרתי שירים אמריקאיים. בקול צרוד ומזייף שרתי את "ניו יורק, ניו יורק" לפי הגרסה של פרנק סינטרה, ותיארתי להם את השיר כסיפורו של איכר שמנסה להצליח בעיר כיד לפרנס את משפחתו. שרתי את Born to Run של ברוס ספרינגסטין וסיפרתי שזה ביטוי למאבקם של אמריקאים ממוצעים.

הבנתי שגם השומרים זקוקים לחריגה מהשגרה, אבל הרגשתי כמו קוף בקרקס כשהורו לי לשיר לכבוד מפקדים שבאו לבקר. ידעתי שהם צחקו עלי.

בכוונה נמנעתי מלשיר שירי אהבה, בניסיון לערער את אמונתם שכל האמריקאים נהנתנים. אך למרות מאמצי, שירים רומנטיים - בכל שפה שהיא - היו האהובים ביותר על השומרים. שירם של הביטלס She Loves You, שזימזם בראשי אחרי שקיבלתי מהצלב האדום את מכתבה של אשתי, היה הפופולרי ביותר.

מסיבות שהתמיהו אותי, השומרים נהנו מאוד לשיר את השיר הזה אתי. התחלתי בבית הראשון. שלושת שומרי הטליבאנים, טאהר ואסד הצטרפו אלי בפזמון החוזר. She loves you - yeah, yeah, yeah, שרנו יחד, כשהקלצ'ניקובים מוטלים סביבנו על הרצפה."

דייוויד רוד, ניו יורק טיימס, פורסם ב"השבוע" של "הארץ", 13.11.09, עמ' 11.

ולהמשיך הלאה. אבל מה כבר יש לאחל לשנה החדשה? באמת שאני לא יודע. שתהיה שנת שלום? לאור ההתרחשויות בשנה החולפת, לא בטוח שאני מוסמך להביע איחול עד כדי כך שנוי במחלוקת. מי אני שאאחל דבר כזה? מי מינה אותי? רגע, שלום באיזה תנאים? עם או בלי ירושלים? כולל הכרה בבעיית הפליטים או לא כולל?"

בן זילכה, "שתהיה לנו שעה טובה", "העיר", עמ' 28, 18.9.09.

אומר פון טרייר וצוחק, "אבל זה לא טוב לדאוג למשהו שאין לך שום דרך לשנותו. האמת היא שאני יכול רק לומר שנשאבתי לעשיית הסרט הזה, שהדימויים האלה עלו בדמיוני ולא שאלתי שאלות לגביהם. קו ההגנה היחיד שלי הוא: 'סלחו לי, כי אין לי מושג מה אני עושה'". ואחרי שהוא אומר זאת הוא שוב פורץ בצחוק. "שמע, אני ממש לא האדם הנכון לשאול אותו מה משמעות הסרט או מדוע הוא כזה", הוא אומר, "זה קצת כמו לשאול עוף על מרק עוף".

לארס פון טרייר בראיון מלא ספוילרים.

אהבתי לשמוע את הסיפור על התרנגול, שחשב לתומו שהוא מעיר את כל העולם. היום אני מבין, שזה היה סתם תרנגול פרובינציאלי שהתווכח עם השמש הגדולה."

יגאל גלאי, "התרבעות", עמ' 30.

חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורדות

והים למטה שכשך והכחיל מהשמש.

בשמיים פרחו עננים כמו שושני נהר

ואנחנו היינו עוד ילדות.

והייתה בנו אחת שהיו לה עיניים אהובות

וקינאנו בה כולנו עד ששכחנו,

והייתה בנו אחת בהירה וזקופת קומה

שהיו שואלים אותה בכיתה וידעה להשיב תשובות.

והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב

ואוהבת את העננים, והוגה בהם סיפורים

והייתה לי שהות רבה להרהר בצער

מראשית הסתיו עד סוף הקיץ הצהֹב.

דליה רביקוביץ'.

הנה זה בא.

אתם יודעים מה לעשות, שוטטו בציטוטי החודש האחרון בחרו לכם שלושה ציטוטים אהובים במיוחד. קשרו אליהם בתגובות לפוסט הזה.

כדי שכולם יוכלו ליהנות להם בתגובות ולחזור לציטוטים ישנים ומרגשים, נבקש לא לפרסם ציטוטים חדשים עד יום רביעי, הראשון ביולי.

נערך בוורשה, בבית-ספר רגיל, משפטו של רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ. [...] שלג ירד על חלונות בית-הספר בפראגה, ורשה. אגב: לשלג במחנות ההשמדה היה ריח מיוחד בגלל האפר הנושר. מה יקרה לי פעם, כאשר כל העובדות האלה יתפרצו בתוכי. אני רוצה לכתוב ואינני מצליח להיפטר מן המכשולים והמעצורים שבי. כל צעד נעשה בלתי אפשרי בגלל מחצית הצעד שיש לעשות לפניו. [...] הקטגור במשפט אמר להס: 'הנאשם, אין כל אפשרות לקרוא את כתב האישום בגלל אורכו. הוא מכיל עשרים ואחד כרכים, ובכל אחד מהם שלוש מאות גיליונות דפוס ובהם תיאור פשעיך. על כן נפתח את המשפט בשאלה פשוטה: אתה מואשם ברצח של ארבעה מיליוני בני אדם. האם אתה מודה?'. הנאשם הרהר רגע, קימט את מצחו, ואחר נשא את עיניו אל השופטים ואמר: 'כן, כבוד השופטים. אני מודה. אם כי, לפי חשבוני, רצחתי שניים וחצי מיליונים בלבד.'

'לכל הרוחות הדייקניות,' אמרה איילה, ופניה מבהיקים, כדרכם בעת שהיא מתרגשת באמת, 'רק תחשוב כמה פעמים רצח האיש הזה את עצמו עד שיכול היה לומר משפט כזה.'"

"עיין ערך: אהבה", "ברונו", עמ' 93-94.

רכה ומסוכנת מאוד.

תוך ליטוף מלמלה שאני מנשק נעים ובלבי חשבתי שזה אנחנו ולא אני, אבל עניתי רק שהיא טעימה."

צקלון, מכאן.

I sleep on my back 'cause it's good for the spine and

coffin rehearsl

I know a psychic who reads her own palms and

the findings are personal

she keeps her fists shut tight and she sleeps on her side, well,

maybe she knows something I don't know

Why?, שבאים להופיע בארץ ביולי.

שואל אם כבר דיברנו עם אסי. אם קודם עוד היו ספקות בעניין, עכשיו כבר ברור שהחבר'ה של כושי ממש דוחפים אותנו אל האורח שנטה ללון. הם מעוניינים שאכתוב על אסי - האטרקציה החדשה של ה-101, המחליף של הנמרה המיתולוגית רומבה, שהיתה הסמל המסחרי של הפונדק במשך יותר מ-20 שנה. כושי מתכוון להביא לכאן בקרוב שלושה טיגריסים חדשים, תרומה מספארי מחו"ל; עד שהם יגיעו, האורחים מוזמנים להתרשם מהפרווה של אסי דיין. גם משהו.

אייל ואני נשארים לבד, והרעיון של נסיגה חד-צדדית עולה מחדש. הרי הבנאדם על הפנים, במצב בלתי אינטראקטיבי לחלוטין. מה בדיוק חשבנו לנו? וכמו תמיד כשמדובר באסי דיין, הלב נחמץ. איזה צער, איזה בזבוז. איך הוא נופל ככה פעם אחרי פעם. איזה סרט רע זה לראות איש כל-כך מוכשר - כותב נפלא, במאי נהדר, שחקן גדול - בעליבותו.

אני נכנסת לחדר ומדליקה טלוויזיה, שמצידה מחטיפה לי סטירה: 'הוא הלך בשדות'. הנה אסי דיין בסרט אחר, סרט טוב, מלפני 40 שנה. האדם השפוף והמרושל, הגבר שממש הרגע כשל בכוחות אחרונים אל תוך חדר בקצה העולם, מחייך בטלוויזיה שלי חיוך כובש. חתיך, צעיר, יהיר, ופניו יפות. כל-כך יפות שבא לבכות."

"...והטלוויזיה חוגגת: סמים, אלימות, אסי דיין. ריטלין זה סמים? זאת התרופה הכי נהדרת שיש בעולם. בזכותה ירדתי 30 קילו. הייתי 120, עכשיו אני 90. כשאתה על ריטלין, אתה פשוט לא מסוגל לחשוב על אוכל. זאת תגלית המאה. אני לא תופס איך הנשים עוד לא עלו על זה. בשנה הבאה אני הולך להר הרצל להדליק משואה לממציא הריטלין.

ברצינות עכשיו, מיליוני ילדים היפראקטיביים בעולם מקבלים ריטלין כל בוקר ואף אחד לא עושה מזה עניין. אבל אם אני על ריטלין? אוהו, חגיגה. אף אחד לא תופס שלא יכולתי לכתוב כלום, שהמוח שלי היה משותק עד שהריטלין הציל אותי. אבל עכשיו אני נקי, אז אל תבלבלו לי את המוח. הוא בסדר. זה אותו מוח שאתם כל כך אוהבים, לא? המוח שעשה לכם את גבעת חלפון, ואת אגפא, ואת כל הדברים האחרים שלי. ליקקתם את האצבעות, לא? נתתם לי פסלי אוסקר, לא? אני מאוד מעריך את זה, אגב. אני מאוד אוהב את הפסלונים. הם מאוד שימושיים. מחזיקים לי יופי את הדלתות בבית שלא ייטרקו. כולכם צבועים, דו-פרצופיים.

אז מה, מה את רוצה לשמוע? לא נפלתי לסמים ולא השתגעתי, אבל פה אני אשתגע. אני אצא מדעתי מהשקט הזה. לא אוהב שקט, אני אוהב את רעש החיים של העיר. לא עשו לי שום ג'סטה כשהביאו אותי לפה. אוויר נקי? אני נושם יופי בתל אביב. מרחבים? אני ביקשתי מרחבים? אני לא צריך לא צימר בגליל ולא חושה במדבר בשביל ליצור. הכתיבה שלי לא זקוקה לרקע או לנוף. לא מאמין בכל הבולשיט הזה של להיתקע על איזה הר בשביל לקבל השראה. אצלי הכתיבה זה משהו כל-כך דחוס, אינטנסיבי, שאני לא צריך כלום. רק עט ונייר. הכותבים הכי גדולים תמיד יצרו באיזה חור, שני מטר מרובע, או בדרך על חתיכת נייר, כשנסעו ברכבת. אין לי שום נטיות רומנטיות סביב הכתיבה. בכלל, אני טיפוס מאוד לא רוחני. ההארה הכי גדולה שהיתה לי באה באמצע התקפת כאב איומה בגב, כשהרופא הזריק לי משכך כאבים ישר לעצב. באמת, הארה אדירה.

אנשים שואלים אותי מה התוכניות שלי לעתיד. אז בואי, אני אתן לך משהו בלעדי. התוכנית שלי לעתיד היא להיות משותק."

ורד לוי-ברזילי (ואסי דיין), "בלייזר", יוני 2009, עמ' 64-70.

אל זה הניצן הרך שנבט להם לעת זקנה. הילד הרָגיש יותר מדי, הנאבק תמיד באויבים שהיא אינה יכולה אפילו לנחשם...

(פעם אחת, בשעת ערב עמומה, מלאנכולית, נכנסה לחדרו ומצאה אותו מאכיל בגרגירי סוכר את הזבובים האחרונים שנותרו אחרי הסתיו הקר.

   - 'ברונו?'

   - 'כדי שיהיה להם כוח לחורף.')"

דויד גרוסמן, "עיין ערך: 'אהבה'", "ברונו", עמ' 82-83.

ראיתי חיילים

נושאים על ראשם מזרון

  גורל מזרונם

  על הראש.

התפללתי ובכיתי

כי אין בי כוח לשאת

את מזרון גורלי.

רון אדלר

and i remember thinking that every adult i knew when i was little,  was sort of crazy when it came to time. they all were so sure it was moving faster and faster... but i felt like it was taking slow steps... especially those couple of weeks before my birthday... time was under snow, moving slowly... and the day could never come soon enough...

and then it started visiting sooner and sooner... and now, i don't think the adults were so crazy anymore... i just think kids get lucky... they have a time grandparent that slips them an extra 20hours and says "Don't go spending them all in one place..."  Or a time bartender who pours them tall, nothing watered down, high quality top-shelf time... who says to them "Here kid. Here's one on the house...".

Regina Spektor.

ואני זוכרת שחשבתי שכל מבוגר שהכרתי כילדה, היה קצת משוגע כשזה הגיע לזמן. הם היו כל-כך בטוחים שהוא עובר יותר ויותר מהר. אבל אני הרגשתי שהזמן צעד באיטיות. במיוחד השבועות האלה שלפני יום ההולדת שלי. הזמן היה מתחת לשלג, נע לאיטו, והיום לא יכל להגיע מהר מספיק.

אבל אז היום הזה התחיל לבקר בתדירות הולכת וגוברת. ועכשיו, אני כבר לא חושבת שהמבוגרים היו כל-כך משוגעים. אני פשוט חושבת שילדים הם ברי מזל. יש להם סב-זמן שמחליק להם עוד עשרים שעות ואומר, "אל תלך לבזבז אותם במקום אחד", או ברמן שמוזג להם זמן באיכות מצוינת, לא מהול במים. כזה שאומר להם, "הנה, ילד, זה על הבית".

גופי היה חכם ממני

כוח הסבל שלו היה פחות משלי

הוא אמר די

כשאני אמרתי עוד

גופי

גופי הפסיק

כשאני עוד המשכתי

גופי לא יכל

כשל

ואני קמתי ונאלצתי ללכת

וגופי אחריי

יונה וולך

לעזוב אותך

זה כמו לעזוב חדר במלון.

תמיד להשאיר מיטה לא מסודרת

וילאות קצת פתוחים

חצי חושך וחצי אור,

ותמיד תמיד

לשכוח בך משהו.

ארז ביטון