לְכָל מָקוֹם שֶׁתַּגִּיעַ, תָּמִיד חַפֵּשׂ אֶת הַיְצִיאָה.

יִהְיֶה טוֹב, יִהְיֶה רַע, אַל תִּסְתַּכֵּן.

תָּמִיד עֲמֹד לְךָ קָרוֹב לַדֶּלֶת,

תַּכְנֵן אֶת הַבְּרִיחָה.

אֲפִלּוּ בַּבַּיִת שֶׁלְּךָ.

אַל תִּתְמַכֵּר לַבַּיִת, אַל תִּצָּמֵד לַקִּירוֹת,

וְתִהְיֶה מוֹכָן תָּמִיד,

שֶׁלֹּא יָבוֹא בְּהַפְתָּעָה.

לְאָן שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ, אַל תִּצְטוֹפֵף,

הִכָּנֵס אַחֲרוֹן,

וְקֹדֶם כָּל

חַפֵּש אֶת הַיְצִיאָה.

"

[מתוך המחזור יִסּוּרֵי יוֹנָתָן הַצָּעִיר / יהונתן גפן, בעיקר שירי אהבה, עמ' 17-28]

וְהָרִחוּף הַזְּמַנִּי שֶׁלָּךְ,

נוֹגְעִים שְׂפָתַיִם,

מַשִׁיקִים מֵרְלוֹ בָּצִיר 2000.

אֶל עֲרֵמַת הַכְּבָסִים שֶׁעוֹד לֹא קִיפַּלְתִּי,

מֻנַּחַת עַל הַמִּטָּה,

אֶשָׂא אוֹתָךְ.

הַרְבֵּה מִילִּים אֶקַּח אֵלַי בַּחֲזָרָה

כְּשֶׁנִּתְעַרְבֵּב בֵּין הַבְּגָדִים הַתַּחְתּוֹנִים הָאֵלֶּה."

(חיפה, מרץ 2001)

פּוֹסְט "יְחָסִים פּוֹרְנוֹגְרָפִיִים"/ חגי מרום.

מתוך: אהובתי החדשה - סימני פיסוק של אהבה

צולם בפארק קולומבוס

Mulberry & Worth St.

ניו יורק.

עם הרוח שנשבה כל כך חזק על הפנים שלי

רציתי שזה לא יגמר.

ושמעתי שמסביב קולות

של ילדות שצועקות "היא מקיאה"

וכל הנסיעה הזאת

היתה כמו סרט על מישהי אחרת.

ושמעתי מסביב קולות

של ילדות שצועקות "היא מקיאה".

ובסרט לא יכולתי לחשוב

רק להיות עם סחרחורת אמיתית

וקיומי הודאי מאד שימח אותי

וסוף סוף היה לי טוב.

ושמעתי מסביב קולות

של ילדות שצועקות.

רציתי שזה לא יגמר."

[רציתי שזה לא יגמר/ טל גורדון, לחן של רונה קינן. ביצוע משותף של שתיהן.

הציטוט הזה לא מדוייק לדעתי. תקנו אותי בבקשה.]

'איתמר אוהב חיות', הוא מיד התחיל להתנגן לי בראש", אומר רכטר, "ומאותו רגע ידעתי שאני רוצה להלחין את הטקסט, מילה במילה, בצורה שקצת מזכירה אופרה."

הוא הלחין את העמודים הראשונים של הספר "במכה, תוך שעה". ההלחנה הספונטנית של המשפט הראשון, שהתנגן בראשו של רכטר כקצב יותר מאשר כמלודיה, השפיעה על אופייה של הסקיצה ושל היצירה כולה. "הבסיס הוא משהו קצבי די נירטלי", אומר רכטר. "לא שמח, לא עצוב, לא מלודי. קצבי."

האם האופי הזה נבע מרוחו של הסיפור, שיש בו פינג-פונג קצבי בין איתמר לארנב וגם אלמנטים של אבסורד ונונסנס (איתמר, שאוהב את כל החיות אבל פוחד מארנבים, לא יודע שהיצור החמוד שהוא פוגש ביער הוא ארנב, ואילו הארנב, שפוחד מילדים, לא יודע שאיתמר הוא ילד)? "אני לא יכול להסביר את זה", עונה רכטר. "אני לא יודע מדוע הלכתי דווקא בכיוון הזה. אני בכלל חושב שהדרך הכי טובה להלחין טקסט היא לא להבין אותו"."

מתוך: "יוני פוגש ארנב"/ בן שלו, גלריה, 22 ביוני 2009

(בעיקר על תהליך ההלחנה של "איתמר פוגש ארנב" מאת דויד גרוסמן)

"הַתְּנוּחָה הַמְפֻרְסֶמֶת שֶׁל הָאַהֲבָה: הָרֹאשׁ מֻרְכָּן, גִּחוּךְ נִזְעָם-מִתְרַפֵּס עַל הַפָּנִים, וְהַגוּף כִּמְעַט מְקֻפָּל לִשְׁנַיִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה הָאַדִּירָה שֶׁסָּפַגְתַּ בְּבִטְנְךָ.

וְכָךְ, שָׁפוּף, צִיצִית שַׂעֲרוֹתֶיךָ כִּמְעַט שֶׁנוֹגַעַת בָּרִצְפָּה, אַתָּה יוֹרֵד בַּסֻּלָּם לְמַטָּה, אֶל חֲדַר הַמְּכוֹנוֹת שֶׁל הָאַהֲבָה: כָּאן מַרְגִּישִׁים רַע, הָאֲוִיר סָמִיךְ, מָלֵא אֵדִים קָשִׁים. כָּאן עוֹבְדִים בְּמִשְׁמָרוֹת רְצוּפוֹת, יָמִים וְלֵילוֹת, בַּפִּיחַ, בַּמַּחְנָק וּבַזֵּעָה. לֹא תֵאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁכָּל כָּך קָשֶׁה יִהְיֶה. בַּמָּגָזִינִים הֶרְאוּ לָנוּ אִיִּים שְׁלֵוִים, זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת מַרְהִיבוֹת. מַה לִּי וְלָהֶם? אֲנִי שָׁקוּעַ עַד צַוָּאר בַּעֲמָלִי הַמְפָרֶךְ. הַשָּׁאוֹן מַחֲרִיש אָזְנַיִם, הֲלֹא גַּם אִם אֶצְוַח כָּאן בְּכָל כֹּחִי: "אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ!" – מִי יִשְׁמַע? עֵינַי צוֹרְבוֹת, יֵשׁ לַעֲמֹל בִּשְׂפָתַיִם חֲשׁוּקוֹת, לְהַגִּיר זֵעָה.

מִזְמַן אֵינִי שׁוֹאֵל: הֵיכָן אֲנִי? לְאָן אַגִּיעַ?"

[התנוחה המפורסמת של האהבה/ חנוך לוין, מתוך ספר השירים שלו "חיי המתים"]

וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי אָבֵל בִּגְלָלֵךְ

וְלֹא הָיָה לִי צֹרֶךְ לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרַיִךְ

כִּי כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ

וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי אָבֵל בִּגְלָלִי

וְלֹא הָיָה לָךְ צֹרֶךְ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלִי

כִּי כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ

וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאַתְּ כְּבָר אֵינֵךְ

[כשצלצלת רעד קולך/נתן זך]

באה דורין לחדרי ואמרה: "למה לך ללכת לתצוגת הפרוות הזו? לני ואני הולכים לקוני איילנד . למה שלא תבואי איתנו? לני יכול לארגן לך איזה בחור נחמד והיום בין כה עמוס כהוגן עם ארוחת הצהריים והבכורה של הסרט אחר הצהריים, כך שאיש לא ירגיש בחסרוננו."

ברגע הראשון התפתיתי. הסרט נראה בהחלט טיפשי, ומעולם לא אהבתי פרוות. בסופו של דבר החלטתי שאשכב במיטה עד כמה שארצה ואז אלך ל'סנטרל פרק' ואבלה את היום בשכיבה על הדשא; בדשא הגבוה ביותר שאוכל למצוא באותה שממה מוכת בריכות-ברווזים.

אמרתי לדורין שלא אלך לשום מקום- לא להצגה, לא לסעודה וגם לא לבכורה של הסרט- אך גם לא לקוני איילנד, וכי אשאר במיטה. אחרי שדורין הלכה שאלתי את עצמי מדוע שוה אינני יכולה לעשות כראוי מה שעלי לעשות. מחשבות אלה גרמו לי עצב ועייפות. ואז שאלתי את עצמי מדוע אינני יכולה לעשות כראוי את מה שמוטב לי לא לעשותו, כמו דורין, ומחשבות אלה עוד הגבירו את העצב והעייפות..."

[מתוך "פעמון הזכוכית"/סילביה פלאת' , עמוד 32.]

אני יודעת בדיוק איפה כל דבר מונח.
ואולי את כבר יודעת, אולי שמעת את שמי,
או ישנה לך שם בשקט- לא חושדת בקיומי.

אבל אני תמיד אתכם,
רואה אתכם ואיני נראית
כשאתה שם, מה נשאר לך
ממני כעת?

לבד על הגג שבתות וחגים.

לבד, לבד. שבתות וחגים..."

[מתוך: שבתות וחגים/יענקל'ה רוטבליט, לחן: יהודית רביץ]

יאללה נו, סוף אוקטובר, קצת כבוד בכ"ז.

אני אשמח אם נתמקד באוקטובר אבל כמובן שאי אפשר לשפוט אף אחת שתקשר לחודשים קודמים בהם לא  השקענו את הימים האלה לרטרוספקטיבה..

ובכן, כל אחת עוברת על הציטוטים מהחודש האחרון ובוחרת לה שלושה אהובים במיוחד אליהם היא מקשרת בתגובה לפוסט הזה תוך הסבר קצר שכולל מי ציטטה, ומי צוטט ומדוע דווקא זה.

נא לא לפרסם ציטוטים עד השני בנובמבר כדי שכולנו נצליח להתרפק קצת על האוקטובר המגיע לקיצו.

גו!