חשתי שהמתח מתרופף ואני נכנס לתוך השיחה. לקיטי היה כשרון טבעי להוציא אנשים מקליפתם, וקל היה להכנע לה, לחוש בנוח במחיצתה. כפי שאמר לי דוד ויקטור פעם, לפני זמן רב, שיחה כמוה כמסירת בייסבול מדויקת. שותף מוצלח משליך את הכדור היישר לתוך הכפפה שלך, ואז כמעט אינך יכול שלא לתפוס אותו; וכשהוא בעמדת תפיסה, הוא קולט כל דבר שנשלח לעברו, גם את המסירות המוטעות והלא-מוצלחות ביותר. וכך עשתה קיטי. היא מסרה כל הזמן את הכדור היישר למרכז הכפפה שלי, וכשאני החזרתי לה את הכדור, היא משכה אליה כל דבר שהגיע לתחומה, ולו גם ממרחק רב: זינקה מעלה ללכוד כדורים שהתעופפו מעל ראשה, צללה בזריזות שמאלה או ימינה, השתטחה ארצה כדי לתפוס כדורים נמוכים. לא זו בלבד, אלא שהיה לה גם כשרון לתת לי להרגיש תמיד שמסרתי את המסירות הגרועות הללו בכוונה תחילה, כאילו מטרתי היחידה היתה להפוך את המשחק למשעשע יותר. היא גרמה לי להיראות טוב מכפי שהייתי, וכך חיזקה את ביטחוני, מה שעזר לי לזרוק כדורים שקל היה לה יותר לקלוט. במילים אחרות, התחלתי לדבר איתה, במקום עם עצמי, וההנאה מכך היתה גדולה מכל דבר שחוויתי מזה זמן רב."

(פול אוסטר, ארמון הירח)

אבל מרטין עדיין נראה מתוח, לא לגמרי בטוח איך עליו להבין את תלמידת הפילוסופיה המוזרה והמושכת הזאת. בניסיון מגושם להשתמש בהומור הוא מצביע על הסווטשרט שלה ואומר, כתוב כאן ברקלי כי את קוראת את ברקלי? כשתתחילי לקרוא את יוּם תלבשי חולצה שכתוב עליה יוּם?

קלייר צוחקת. לא, לא, היא אומרת, מבטאים את המילים בצורה שונה. בֶּרק-לי ובַּרק-לי. הראשון הוא אוניברסיטה, השני אדם. אתה יודע את זה. כולם יודעים.

הכתיב זהה, אומר מרטין. לכן זאת אותה מילה.

הכתיב זהה, אומרת קלייר, אבל אלה שתי מילים שונות.

[...] אז במי משניהם מדובר? הוא אומר. האיש או האוניברסיטה? שניהם, עונה קלייר. זה אומר מה שאתה רוצה שזה יגיד.

באותו רגע מבזיק בעיניה זיק קטן של שובבות. משהו עלה בדעתה - מחשבה, דחף, השראה של רגע. ואולי, אומרת קלייר ומניחה את כוסה על השולחן וקמה מהספה, זה לא אומר שום דבר.

[ספר האשליות, פול אוסטר]

עוזי וייל: "קשה לך להרפות?"

שירה גפן: "מאוד. הכי קשה."

וייל: "ממה?"

גפן: "מהכל. בעצם הייתי רוצה לגור באוהל. כשאנחנו קטנים אנחנו בונים אוהל בבית, כי אנחנו נורא אוהבים להיות בבועה שלנו. ואני איכשהו לא פירקתי את האוהל שלי. בגלל שאני נורא נורא איטית, עד שאני מבינה שאני נמצאת באיזשהו מקום בינתיים הכל סביבי כבר מתחלף, אז אני חייבת לייצר לעצמי איזושהי חתיכת אדמה שאני יכולה להירגע עליה."

וייל: "שאלו פעם כל מיני סופרים למה הם כותבים, ופול אוסטר ענה: אני כותב כדי לייצר לעצמי את הבלטה הבאה שאני אוכל לדרוך עליה, כי אחרת היא לא תהיה."

גפן: "בגלל זה כתבתי על בלון. אני עדיין זוכרת, כילדה, את הרגע הזה שהבלון עף לי, ואת העצב הזה, אחרי שהוא נעלם. זה קרע אותי. וזה משהו שמלווה אותי עד היום. הנה, לבן שלי, לב, היה איזה חפץ מעבר, מין פיל כזה מהוה שהוא ישן איתו כל לילה. פעם אחת הוא שכח אותו בגן, ואני מתתי מפחד, מה יהיה עכשיו בלילה. אז עשיתי לו הרצאה שלמה והסברתי שהפיל ישן היום בגן. לב קצת קיטר, ובסוף קיבל את זה. אבל אני לא נרדמתי כל הלילה. חשבתי על הפיל שנשאר לבד בגן. אני פשוט לא משחררת. כאילו מה, אז הפיל יישן בגן. מה כבר יקרה לו? הוא לא יצטנן."

וייל: "לכי תדעי מה הולך בגן. יש גננות היום, פחד אלוהים."

מתוך "הכיתה המעופפת", כתבתה של ענבל בן דרור, מדור ספרות של "7 לילות", עמ' 25, 2.5.08.