"יש בעיה עם בינגו," אמר אבא.

"תעשה לי טובה."

"הוא בוויילס."

"ויילס? ויילס המדינה? מעבר לים? איך?"

"הוא עלה על מעבורת."

"איך?"

"אנחנו מניחים שהוא לטרמינל ועלה עם כולם. וירד עם כולם. אזרח ולשי טוב מצא אותו על הכביש הפתוח, בדרך לקיירנרבן, וצלצל למספר שעל הקולר."

"לא ביקשו ממנו כרטיס כשהוא עלה למעבורת?"

"אנחנו מניחים שהוא נדבק לאיזו משפחה, התחזה לחלק ממנה וחמק פנימה עם הכרטיס הקבוצתי שלהם."

השתתקתי. הייתי מוכרחה להסיר את הכובע בפני הכלב הזה. הם צריכים לשנות את שמו למרקו פולו.

"המעבורת הראשונה יוצאת מדון לירי בארבע," אמר אבא. "לוקח רק תשעים ותשע דקות להגיע להוליהד. או ככה לפחות הם אומרים. אני חושד שזה אידיאל סטחאנובי, שנועד לפתות את הנוסע התמים. הייתי שם כסף - אם היה לי - שבמציאות, טעות אנוש, חוסר יעילות, תנאי מזג אוויר וכו', מאריכים את השיט לפרק זמן בלתי ידוע."

"תהנו מהטיול."

"מי?"

"אתה. אמא. ביד. מי שנוסע."

"אבל את לא..."

"אני. בעבודה. אתה. בפנסיה. הוא. הכלב. שלך."

"את. הבת. שלנו. אנחנו. זקנים. ועניים."

"אני. אשלם. על. המעבורת. שלום. ולהתראות."

[איזה גבר מקסים / מריאן קיז]

ופסע אל המחנה, היא התייחסה אליו כאל רכישה. אני מחשיב את זה בתור אסון - זה סימן משכנע לחוסר ההרמוניה ששולט בראייה המשותפת שלנו. היא רצתה לביית אותו, אני רציתי לתת לו את אחוזת הבית במתנה ולברוח משם. היא האמינה שאפשר לאלף אותו עם טיפול נחמד ושהוא יהיה חיית מחמד טובה. אני אמרתי שחיית מחמד בגובה שבעה מטרים ובאורך עשרה מטרים לא תהיה הדבר הנכון למקום הזה, ובכלל, אפילו עם הכוונות הטובות ביותר ובלי להתכוון לשום נזק, הוא יוכל להתיישב על הבית ולמעוך אותו, כי לפי המבט בעיניו כל אחד יכול לראות שאין לו שכל.

ועדיין, היא נשבתה בקסם של המפלצת ולא היתה מוכנה לוותר. היא חשבה שנוכל להקים איתו מחלבה ורצתה שאעזור לה לחלוב אותו. אבל לא הסכמתי - זה היה מסוכן מדי. המין שלו לא היה נכון, ובכל מקרה לא היה לנו סולם. אז היא רצתה לרכוב עליו ולהסתכל על הנוף. תשעה או עשרה מטרים מהזנב שלו היו מונחים על הארץ, כמו עץ שנפל, והיא חשבה שתוכל לטפס עליו, אבל היא טעתה. כשהגיעה למקום התלול, הוא היה חלקלק מדי והיא נפלה מטה, והיה נגרם לה נזק אילולא הייתי שם.

האם היא היתה מרוצה עכשיו? לא. דבר לעולם לא מרצה אותה חוץ מהדגמות. תיאוריות שלא נבחנו לא מעניינות אותה, והיא לא מוכנה לסבול אותן. זו הדרך הנכונה, אני מודה. היא מושכת אותי, ואני מרגיש בהשפעה שלה; אם הייתי איתה עוד אני חושב שהייתי מאמץ אותה בעצמי. טוב, היתה לה עוד תיאוריה אחת בקשר לענק הזה: היא חשבה שאם נביית אותו ונעשה אותו ידידותי, נוכל להעמיד אותו על הנהר ונעשה ממנו גשר. גילינו שהוא כבר מבוית מספיק - לפחות למיטב צרכיה - אז היא עשתה ניסוי לפי התיאוריה הזאת, אבל נכשלה. בכל פעם שהיא מיקמה אותו לפי רצונה בנהר והלכה לחוף כדי שתוכל לחצות את הנהר על גבו, הוא יצא ועקב אחריה כמו הר מחמד. כמו כל החיות האחרות. כולן עושות את זה.

[מארק טווין, יומני אדם וחוה]

רוצו לקרוא, זה נפלא.

is being alone;

I fear liberation.

[Vienna Teng, Between]

יוֹשְׁבִים כְּשֶׁבֶת

הֶעָלִים

עַל אִילָנוֹת

בַּסְּתָו

[ג'וזפה אונגארטי, 1918, ואין לי מושג מי תרגם]

"תאניס חזר עתה על המילים כפי שאמר אותן אז. לא פלא שסר תומאס נראה כה המום. אלה לא היו מילים רבות השראה, מילים שיהדהדו כל ההיסטוריה. אבל הן אמרו משהו על אותה קבוצה משונה של חברים שיצאה, לפני שנים כה רבות, לשנות את העולם.

'אני אצא דרך המטבח'."

[דשל"ק, עמ' 293-294, מרגרט וייס וטרייסי היקמן.]

מוקדש לנוף.

"For June, who loved this garden

from Joseph, who always sat beside her."

(some people do spend their whole lives together)

[Notting Hill]

Elphaba: What a touching display of grief.

Glinda: I don't think we have anything further to say to one another.

Elphaba: I wanted something to remember her by, and all that is left were those shoes, and now that wretched little farm girl has walked off with them. So I'd appreciate some time, alone, to say goodbye to my sister.

Elphaba: Nessa, please, please, please forgive me...

Glinda: Elphie... you mustn't blame yourself. It's dreadful, it is, to have a house fall on you, but accidents will happen.

Elphaba: You call this an accident?

Glinda: Yes! Well, maybe not an accident...

Elphaba: Well, what do you call it?

Glinda: Well... a regime change. Caused by a bizarre and unexpected twister of fate.

Elphaba: You think cyclones just appear out of the blue?

Glinda: I don't know, I never really...

Elphaba: No, of course you never! You're too busy telling everyone how wonderful everything is!

Glinda: I'm a public figure, now. People expect me to...

Elphaba: Lie?

Glinda: Be encouraging! And what exactly have you been doing besides riding around on that filthy, old thing?

Elphaba: Well, we can't all come and go by BUBBLE!  Who's invention was that, the Wizard's? Of course, even if it wasn't I'm sure he'd still take credit for it.

Glinda: Yes, well, a lot of us are taking things that don't belong to us, aren't we?

Elphaba: Now wait just a clock tick! I know it may be difficult for that blissful, blonde brain of yours to comprehend that someone like him could actually choose someone like me! But it's happened... it's real. And you can wave that ridiculous wand all you want, you can't change it! He never belonged to you, he doesn't love you, and he never did! He loves me!

Glinda slaps her.

Elphaba: cackles. Feel better now?

Glinda: Yes, I do.

Elphaba: Good, so do I.

[Wicked, the musical]

Those lips that Love's own hand did make

Breathed forth the sound that said 'I hate'

To me that languish'd for her sake;

But when she saw my woeful state,

Straight in her heart did mercy come

Chiding that tongue that ever sweet

Was used in giving gentle doom,

And taught it thus anew to greet:

'I hate' she alter'd with an end,

That follow'd it as gentle day

Doth follow night, who like a fiend

From heaven to hell is flown away;

      'I hate' from hate away she threw,

      And saved my life, saying 'not you.'

הפה אשר נוצר ביד

האהבה "שנאתי" סח.

נחרדתי. אך היא מיד

עת ראתה אותי הדך,

רחמה עליי ובלשונה

הרך נזפה כי לא נזהר

וגם נקט לשון טינה,

פקדה עליו אז "אך" לומר.

וזה ה"אך" היה כיום

בהיר אחר ליל אפלה,

אל תחתיות הגיהנום

יושלך ממרום המעלה.

      שונאת, "אך לא אותך". אזי

      אודה, הצילה את חיי.

[שייקספיר, סונטה מס' 145. תרגום: אריה סתיו.]

מִתְגַּלֶּה לִי כְּמִי שֶׁשָּׁוֶה לָאֵלִים

הַגֶּבֶר הַזֶּה הַיּוֹשֵׁב נִכְחֵךְ

וּמַקְשִׁיב מִקָּרוֹב לִצְלִיל

מִדְבָרֶךְ הַמָּתוֹק

וּצְחוֹקֵךְ הֶחָמוּד; עַד שֶׁלִּבִּי

נִתָּר בְּקִרְבִּי מִרִגְשָׁה

וּמִדֵּי אַבִּיט בָּךְ לְרֶגַע נִתָּק

מִפִּי הַדִּבֵּר

לְשׁוֹנִי קוֹפֵאת אֵשׁ דַּקָּה

עוֹבֶרֶת לְפֶתַע תַּחַת עוֹרִי

עֵינַי לֹא רוֹאוֹת עוֹד דָּבָר אָזְנַי

מִתְמַלְּאוֹת רְעָשִׁים

זֵעָה קָרָה מְכַסָּה אוֹתִי צְמַרְמֹרֶת אוֹחֶזֶת

אֲנִי חִוֶּרֶת יוֹתֵר מִן הָעֵשֶֹב, אֲנִי מְחַשֶּׁבֶת

לָמוּת...

אַךְ אֶת הַכֹּל יֵשׁ לָשֵׂאת שֶׁעַל כֵּן...

[פרגמנט שנכתב על ידי ספפו, משוררת יוונית מן המאה ה-6 לפני הספירה.]

אמו של דייויד קופרפילד

מתה עליו

כשהיה בן אחד-עשרה.

זו שיושבת לידי בסדנא

מתה עליו

עד היום.

היא אומרת:

"דיקנס הזה, אין עליו!"

אני אומרת: "יש,

לפחות שש

רגלים של אדמה"

[מבית היוצר של ג'יין, מהפוסט הזה.]

שהרבה מילים התחילו מאונומטופיאות, אבל פתאום שמתי לב שיש גם מילים שנראות כמו המשמעות שלהן:

שמש שמפיצה קרניים
ירח שמתחיל חסר ואחר כך הולך ומתמלא
תן שנגמר ביללה ארוכה ודקה
גמל שיש לו דבשת וצוואר ארוך

ולבסוף
חומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומהחומה"

[מתוך הקטע הזה בבלוג של ג'ני.]

גילברט צחק והידק את אחיזתו ביד הנערית שענדה את טבעתו. טבעת האירוסין של אן היתה מעגל של פנינים. היא סירבה לענוד יהלום.

"מעולם לא אהבתי יהלומים, מאז שגיליתי שגונם איננו הארגמן המקסים שעליו חלמתי. תמיד הם מזכירים לי את אכזבתי הישנה."

"אך הפנינים מסמלות דמעות, כך אומרת האגדה העתיקה," מחה גילברט.

"אינני פוחדת מכך. ודמעות יכולות להיות גם של אושר, כמו של עצב. ברגעים המאושרים ביותר שלי עמדו דמעות בעיניי - כשמרילה אמרה לי שאוכל להישאר בחווה הירוקה - כשמתיו נתן לי את השמלה היפה הראשונה שהיתה לי מימיי - כששמעתי שאתה עומד להחלים מן המחלה. תן לי איפוא פנינים לטבעת אירוסינו, גילברט, ואני אקבל באהבה את צער החיים עם שמחתם."

[בית החלומות של אן, לוסי מוד מונטגומרי.]

you can make me cum

".it doesn't make you Jesus

[מתוך השיר Precious Things של טורי איימוס.]

"לדרקון נשארה הטבעת, לברופיליון נשארו העיניים והנשימה, ובונור וקיה כבר לא באגדה הזאת.

אבל הם חיים באושר ובעושר, ממש ברגע הזה."

[פרא, גבי ניצן. ממש הסוף.]