כמה בלתי נסבלת הקלות של החיוך שלך
לא מבקש אבל תמיד מקבל
וכמה קלות ורגועות התנועות שלך
תראי כמה שריר אני מפעיל במחווה אחת קטנה אלייך


 

[מתוך "גלויה"\רונה קינן]

המלאך שלי חוזר
הוא שמח על הזר
אבל ויתר על הכבוד הראוי

המלאך שלי חוזר

חתולים להיזהר
שכנים להתפזר

המלאך שלי חוזר -
הוא יודע שאני
החכמתי הלילה מאד.
ואת כל הטעויות שעשיתי
אני רוצה
לא לטעות.

כי המלאך שלי חוזר,
ואני עומדת במטבח
ומכינה לו את מה שהוא אוהב.

הוא בטח לא שכח אותי
הוא לא שכח אותי
הוא בטח
לא שכח אותי 

[שילה פרבר, מתוך "תתנהגי יפה"]

"פטסי הביאה קרואסונים וקדל חזיר וגבינה צהובה רכה הנמעכת תחת הלהב הקהה של סכין החמאה. 

הן דיברו כבר שעה כמעט, שעה שבה המורה לסקסופון הסתכלה על פטסי במין הבעה נואשת להתפקע, מאומצת ופצועה, כאיילה ירויה. היא נראית כאילו היא עלולה לפרוץ בבכי. ונדמה שפטסי לא שמה לב.

"פטסי," אומרת לבסוף המורה לסקסופון. "את יודעת משהו? בכל פעם שאני נמצאת לבד באינטימיות עם מישהי אחרת, כשאני מרגישה בנוח, או מצליחה להצחיק מישהי, או מנשקת מישהי, או עושה למישהי הרגשה ממש טובה - בכל פעם שאני מרגישה מוצלחת כמאהבת, שאני עושה את זה כמו שצריך - בכל הפעמים האלה, חלק ממני חושב שהלוואי שהיית רואה אותי."

"זה דבר מוזר לומר," אומרת פטסי, ונותנת במורה לסקסופון מבט שואל וזעוף-למחצה.

היא מתחילה כבר לסגת, נשענת בכיסא אחורנית, מגישה את גב ידה אל לחייה לסלק קווצת שער, ועד מהרה היא נעשית בלתי חדירה, כאילו גמרה אומר שלא לפרש נכונה את מה שתאמר המורה לסקסופון. כהרף עין היא מאובנת ומנותקת.

 "אני לא מתכוונת לומר שהייתי רוצה שתהיי שם," אומרת המורה לסקסופון. "אני מתכוונת לומר שכל מה שאני עושה עם אנשים אחרים נהפך למין הוכחה. כאילו אני מוכיחה לך משהו בלי שתראי. כאילו באותו רגע אני אומרת, 'הנה, זה מה שאת לא ראית בי. זה מה שיכולת לקבל. זה מה שפספסת.'"

"את רוצה שאני אקנא," אומרת פטסי.

"לא," אומרת המורה לסקסופון. "זה לא שאני רוצה שתקנאי. אני רק רוצה שתראי אותי במיטבי. לפעמים אני מתנהגת כאילו את באמת מסתכלת, רק כדי להוכיח את זה לעצמי. לפעמים אני אומרת, ברגעים הכי אינטימיים שלי, דברים שבכלל לא מובנים למי שנמצא אתי. הם היו מובנים רק לך. אם היית מסתכלת."

"מתוקה שלי," פטסי אומרת בשקט.

שתיקה.

"מובן שאני עוד אעשה חזרות על זה מול המראה," אומרת לבסוף המורה לסקסופון. "לפני שאגיד לך. אני אחזור על כל זה שוב ושוב. עד שיהיה לי די ביטחון עצמי לומר לך את זה בקול רם."

[מתוך "החזרה"\אלינור קטון] 

אדם חייו ארוכים מאוד,

לראות חול הופך כביש וכביש שוב חול

ולאהוב שוב את האישה שפעם אהב.

אנחנו מופתעים כל כך ממאות חגי חנוכה

בחיינו ומאלפי חגי פסח ומרבבות

ימי השבת. כמו כשאתה בא לארץ צפונית

בקיץ והשמש שוקעת והיום נמשך ואתה אוכל 

ושותה ויוצא החוצה והיום נמשך ואתה אוהב 

ואתה קורא והיום נמשך.

אבל אדם חייו קצרים.

אילו חיינו חיי נצח לא הייתה לנו

אהבה ולא כאבה.

אני זוכר שאמרתי לך לפני הרבה שנים

בואי אליי, היי שלי, אני אוהב אותך כל כך,

ובכית ואמרת, "באת בזמן לא טוב,

אני רתוקה בכל גופי ובכל נפשי

לאיש היפה והרע הזה".

והלכתי מאיתך ולבי נשבר בתוכי.

אבל אילו חיינו חיי נצח

לא היה נשבר לבי,

הייתי אומר לך: אין דבר

נפגש בעוד אלף שנה ואולי

בעוד מיליון שנה

ואז תהיי שלי.

[יהודה עמיחי, מתוך "שעת החסד"] 

פעם היתה ילדה שגדלה פרא
ואף אחד לא הצליח לביית

את הילדה הזו שגדלה פרא

היא לא הסכימה לנעול נעליים
היא לא הסכימה לאכול בסכין ומזלג
ויותר מהכל היא לא הסכימה להסתפר
והשיער שלה גדל פרא גם הוא
 

הביאו מחנכים ומורים מהעיר
וכולם ניסו
ניסו הרבה, אך ללא הועיל

הביאו מורים לחשיבה 
שניסו ללמד את הילדה איך לחשוב
אבל הילדה לא הסכימה לחשוב
שום דבר חוץ מהמחשבות שלה
שהיו מחשבות פרא

הביאו מורים לחלימה
שניסו ללמד את הילדה איך לחלום
אבל הילדה לא הסכימה לחלום
שום דבר חוץ מהחלומות שלה
שהיו חלומות פרא

הביאו מורה לצרפתית
ומורה לאנגלית
ומורה אחד ממושקף לגרמנית
אבל שום דבר מזה לא הצליח
לתקן את הילדה שגדלה פרא

הפרא אמנם ידעה לדבר
בסופו של דבר
בעשרים לשונות
אבל בכל אחד ואחת מהן
היתה אומרת בדיוק מה שהיא רוצה
בלי להתחשב בכלל באיך שזה נשמע

ובתוך הילדה שגדלה פרא
היה לב חם ופועם
שגדל פרא
ובתוך הלב שגדל פרא
היתה אהבה שגדלה פרא
ואף אחד לא הצליח לביית
את האהבה הזו שגדלה פרא
ויום אחד
היא טרפה את הילדה



[נובה יצחקובנה, מתוך "לילה של אלף זמן" - ספרון משודך שחולק ברחובות תל אביב]
 

 "גלדיס מביאה את הגשם," אמר אנדי, וחשב, אני שומע כאלה קשקושים ואפילו לא פתחתי בר.
"זה מה שאמר האיש," אמר הבלש.
"איזה איש בדיוק?" אמר אנדי.
"הלקוח שלי," אמר הבלש. "הלקוח שלנו, שלי ושל השותף שלי."
"ומה הלקוח שלך," אמר אנדי, "רוצה ממלכת השלג?" ופינה את הוופלים.
"הוא מאוהב בה," אמר הבלש. "משלמים לנו לפי שעה."
גם האהבה היא לפי שעה. יש סיפורים על אנשים שאהבו מישהו לנצח אחרי שראו אותו כמה דקות ולא ראו אותו עוד לעולם, אבל הסיפורים האלה לא קרו לאף אחד שאנחנו מכירים. לא, כשאת אוהבת מישהו את מבלה איתו שעות על גבי שעות, ואפילו הכוחות האדירים ביותר בעולם התחתון לא יכולים לדעת אם השעות שביליתם יחד מגבירות את האהבה או שאת פשוט מבלה עם מישהו יותר ויותר שעות ככל שהאהבה מתגברת.
וכשהאהבה נגמרת, כשמסעדת האהבה נראית סגורה בעיני מי שעומדים בחוץ, את רוצה לקבל בחזרה את כל השעות האלה, ואת כל מה שנשאר בבית של מי שאהבת ואולי גם כמה דברים שלא שייכים לך טכנית בתואנה שבזבזת חלק מהחיים שלך וכל השעות האלה הדרימו. אף אחד לא יכול לתקן את זה, כך נראה, שום דבר בתפריט.
זה כמו מה שהדיילת מציעה לך, אפילו במחלקה הראשונה. הם באים עם מגבות, משקאות, סוכריות מנטה, אבל אף פעם הם לא יגידו "הנה החמש שעות שלקחנו לך כשחצית את אמריקה בטיסה לניו יורק כדי לגור עם החבר שלך ויום אחד הוא נכנס למונית ולא חזר."

[מתוך "בקיצור, ביחד"\דניאל הנדלר]

"אין לי חלומות. יש את הדברים הסטנדרטים, שכולם יהיו טובים ובריאים ונחמדים. שיהיה בסדר, זה הכל. היו לי הרבה חלומות, חלמתי שתהיה לי חברה וזה הוגשם. במקרה גם התחתנתי איתה. גם חלמתי על ילדים ויש לי.

אני נהנה לנסוע ולגלות מקומות חדשים ואני נהנה להצליח במה שאני עושה, אבל אני לא חולם. אני מעדיף שהצנרת בבית לא תתקלקל כל הזמן. חלמתי על גג רעפים אדום וזו היתה טעות איומה. פשלה גדולה. המים נכנסים לבית מכל מקום. לפעמים אני רואה ברחוב איזו מכונית יגואר ספורט ואני חושב עליה, אבל זה לא בשבילי. אני צריך משהו יעיל, שיהיה מקום לנכדה. וכשנוסעים לאילת, יהיה איפה לשים את התיקים".

[גידי גוב, מתוך Ynet] 

בטח גם אין לכם זמן 
אתם בטח יותר עסוקים 
אצלכם תמיד עושים משהו
פה כל הזמן מחכים. 
אם הייתם יודעים כמה קר כאן 
אולי הייתם גם קצת דואגים. 

עבר עוד שבוע כמעט
כתבתי שני מכתבים
בסוף הפסקתם להתקשר
אולי כבר ויתרתם
אולי חשבתם שאני לא צריכה -
סוף סוף אני גרה בלונדון.

דווקא דברים הולכים בסדר, 
בסדר, אבל לאט. 
מצאתי כבר עבודה 
ופאב אחד נחמד 
פה ושם אני צוחקת, 
פה ושם אני בוכה, 
יש כאן מוזיקה נהדרת, 
יש כאן אחלה אווירה. 
 

בטח שאני שמחה
בטח אני שמחה
יושבת ליד התנור עטופה בשמיכה 
כולם כאן כל כך נחמדים שבא לי למות 
להפסיד את החגים את החום, את האלימות. 
שומעת אריק איינשטיין בטירוף אני רוצה הביתה 
אולי תבואו לקחת

אותי 

[שילה פרבר, מתוך "פרח קיר"] 

"עייפה אני לכל דבר שבשכל יסודו ועומדת אני לתת חופש פרוע לדמיוני במשך הקיץ. אינך צריכה לפחד, מרילה. אתן לו חופש בתחומים המתקבלים על השכל. אבל רצוני לבלות את הזמן בקיץ הזה בטוב ובעליזות, כי יכול להיות, שזו הקיץ האחרון להיותי ילדה קטנה.
מרת לינד אומרת, כי אם אגדל בשנה הבאה כבשנה זו, אצטרך ללבוש שמלות ארוכות יותר; ובלבשי שמלות ארוכות יותר, אצטרך לנהוג חשיבות יתר.
חוששת אני כי לא אוכל אז אפילו להאמין בפיות; אני עומדת, אפוא, להאמין בהן בכל לבי בקיץ זה."

[מתוך "האסופית"\לוסי מוד מונטוגמרי]