אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ עַכְשָׁו

בְּכָל כֹּחִי.

עוֹד יָמִים אֲחָדִים וְאֶחְדַּל.

וְכָךְ זֶה הָיָה בַּהַתְחָלָה:

אָהַבְתִּי אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁחַמָּנִית אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

וּכְמוֹ שֶׁהִיא נוֹטָה אֵלָיו.

וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶשׁ

וְלֹא שֶׁאֲנִי חַמָּנִית.

אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּגְלַל מַה שֶּׁהוּא

וּמַה שֶּׁאֲנִי.

לִפְעָמִים כְּשֶׁצַּעֲרִי גּוֹבֵר עָלַי

אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ

אֲדוֹנִי, אַתָּה בְּכָל הָעוֹלָם,

בְּכָל הָעוֹלָם, וְרַק לֹא פֹּה.

וּמִלְּבַד זֶה, אֲדוֹנִי,

חַיַּי נְתוּנִים בְּכַפְּךָ.

אֲבָל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר

וְאֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טָעוּת.

אֵלֶּה דְּבָרִים

שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם.

דליה רביקוביץ'

היא יושבת ימים רבים בביתה.
היא קוראת עתונים.
(מה יש, אתה לא קורא?)
היא אינה עושה מה שהייתה רוצה לעשות. יש לה עיכובים.
היא רוצה וניל, הרבה וניל.
תן לה וניל.

בחורף קר לה, קר לה ממש
קר לה יותר מאשר לאחרים.
היא מתלבשת היטב ועדיין קר לה.
היא רוצה וניל.

היא לא נולדה אתמול, אם זה מה שאתה חושב.
זאת לא פעם ראשונה שקר לה
לא פעם ראשונה חורף.
בעצם גם הקיץ איננו נעים.
היא קוראת עיתונים יותר ממה שהייתה רוצה.

בחורף היא לא זזה בלי תנור.
נמאס לה לפעמים.
האם היא בקשה ממך הרבה דברים?
תודה שלא.
היא רוצה וניל.

אם תרצה להביט מקרוב, יש לה חצאית משובצת.
היא אוהבת חצאית משובצת כי זה עליז.
להביט עליה, אתה תצחק. 
הכל מגוחך כל-כך.
אפילו היא צוחקת לזה לפעמים.
קשה לה בחורף ורע לה בקיץ,
אתה תצחק.
אפשר להגיד מימוזה,
עוף שאינו פורח,
אפשר להגיד הרבה דברים.
היא תמיד מתעטפת במשהו ונחנקת,
לפעמים חצאית משובצת ועוד בגדים
תשאל, למה היא מתעטפת כשאפשר להחנק?
הדברים האלה מסובכים.

זה הקור בחורף והחום המופרז בקיץ,
אף פעם לא כמו שצריכים.
ודרך אגב, אל תשכח, היא רוצה וניל,
עכשיו היא אפילו בוכה.
תן לה וניל.

דליה רביקוביץ'

זהבית טלפנה למיכל ענתבי, אמנית קונספטואלית, והזמינה אותה לפגישה בקפה "מאפו". מיכל היתה פנויה והן נפגשו מיד. למיכל יש שיער ארוך גולש, והיא תמיד משחקת בקצוות שיער. זהבית מתולתלת ונלהבת. מקוצר הזמן הן דיברו רק על קריירה ולא על אהבה. לשתיהן היתה קריירה קצת דפוקה, או אפשר לומר מעוכבת. מה יכול לקרות בארץ קטנה שנמצאת כל כך הרבה שנים במיתון? הן קבעו להיפגש פעם שניה באירופה ולדבר על אהבה.

באירופה הן לא נפגשו, אך לפתע הזדמנו שתיהן בקזבלנקה שבמרוקו, וזהבית הזהירה את מיכל לא לטעום מן הדג מחשש להרעלת קיבה. איזה תענוג היה לזהבית ולמיכל בקזבלנקה. זהבית עישנה נרגילה ומיכל קיבלה הצעת נישואים ממלצר. זהבית עשתה סימן בפנטומימה להפיל את הראש קדימה ולהעמיד פנים של חולת אפילפסיה. רק כך ניצלה מיכל מנישואים עם מלצר, והיא בכלל אישה נשואה.

"זה נפלא שאת עדיין מאוהבת" אמרה מיכל.

"הבעיה היא" אמרה זהבית, "שאני מאוהבת אבל לא ברור לי במי".

"לא חשוב", אמרה מיכל, "אהבה משפיעה לטובה ל העור. הוא נעשה יותר זוהר".

"תשמעי איך נפלתי בפח", אמרה זהבית. "יש לי כלל ברזל, לא אמן ולא בעל זקן. פעם פגשתי בנסיבות חברתיות גבר אירופאי שנראה לי סתם לא מגולח, משהו בסגנון ערפאת מינוס, ומה קרה? הוא יצא מהמיטה, התמתח, בלע ענב ואמר שהוא נוסע עכשיו לאסוף את אשתו מהעבודה".

מיכל השפילה את עיניה במבוכה.

"ומה אז?" שאךה.

"הזמנתי אותו פעם שנייה, והוא בא אלי בידיים פרושות לרווחה. התחמקתי ממנו כמו טוריאדור בזירה. ביקשתי שיישב ונשוחח קודם, ואחר כך שברתי עליו ביצה טרייה."

"זה הכול?" אמרה מיכל. "זה כל מה שאת יכולה? ביצים זרקו גם על שמעון פרס".

"אז תגידי לי את", הרימה זהבית את ראשה מפי הנרגילה "מה עוד אפשר לעשות לגבר מנוול? נדמה לי שכאן עדיף לערב את אנשי העולם התחתון".

"על זה כבר חשבתי מזמן", הודתה זהבית. "חבר בעולם התחתון שווה היום יותר מחבר רופא, רק בעולם התחתון יש חברות אמיצה, הנה השר זאבי, מסכן, השם יקום דמו, אבל בחייו היו לו חברים כבדי משקל"

מיכל טעמה בכפית מן הטחינה הירוקה.

"טרי?" שאלה זהבית.

"טרי ומלא לימון", ענתה מיכל.

הן קינחו בבקלאווה חמה ובקפה ערבי מר. המלצר ניסה עוד פעם להציע נישואים למיכל, והגיש להן כוסיות ליקר תפוזים.

"אני לא אוהבת לדבר על נושאים כאלה", הודתה מיכל. "אנחנו נשים עצמאיות ובשלות ולא ייתכן שגברים יפילו אותנו בפח. אולי מוטב שתקדישי את עצמך לאומנות, את יודעת איך זה; גבר בא, גבר הולך, ותשעה מעשרה סתם מנוולים".

"גם בגילי ובמצבי אני מחכה עדיין לגבר העשירי", אמרה זהבית.

"היית תמימה ונשארת תמימה", אמרה מיכל, "הגבר העשירי מזמן נהרג במערכות ישראל".

"אהבה היא מחלה", הוסיפה מיכל. "כך לפחות זה באגן הים התיכון".

"אז מה? להצטרך לפעילות פוליטית? אני צריכה משהו לצאת בשבילו מבית גם במזג אויר רע".

"באמת יש לך בעיה", אמרה מיכל. "אולי תתנדבי לפעילות עם נוער מנותק. יש ביניהם צעירים עם כשרונות מופלאים".

זהבית התעייפה פתאם. הליקר עירפל את מוחה. היא הבינה שבכל אגן הים התיכון היא לא תמצא אהבה.

[מתוך: באה והלכה - דליה רביקוביץ']

חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורדות

והים למטה שכשך והכחיל מהשמש.

בשמיים פרחו עננים כמו שושני נהר

ואנחנו היינו עוד ילדות.

והייתה בנו אחת שהיו לה עיניים אהובות

וקינאנו בה כולנו עד ששכחנו,

והייתה בנו אחת בהירה וזקופת קומה

שהיו שואלים אותה בכיתה וידעה להשיב תשובות.

והייתי יוצאת בשמש אל השדה הקרוב

ואוהבת את העננים, והוגה בהם סיפורים

והייתה לי שהות רבה להרהר בצער

מראשית הסתיו עד סוף הקיץ הצהֹב.

דליה רביקוביץ'.

שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה,

והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת 

וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה.

והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע וגלגל העין את גלגל החמה חמד. 

אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.

הזהירו ראשי השיחים והאור לא ידע שובע,

ניתך בגלי הנהר ובכל אורותיו ניצת, אף ראשי היה בעיניו כתפוח זהב לבלוע.

שושני נהר צהובות פערו את פיהן לבלוע את אדוות הנהר בחופזן וגיבעול השט,

אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.

ואותו היום היה יום השביעי בשבת וכל בדי אילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה

ואז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה

[דליה רביקוביץ']

יש אנשים שיודעים לאהוב

ויש אנשים שזה לא מתאים להם.

יש אנשים שמתנשקים ברחוב

ויש אחרים שזה לא נעים להם,

ולא רק ברחוב.

אני חושבת שזה כשרון כמו כל הכשרונות,

אולי זה יתרון,

כמו חבצלת השרון

שיודעת לפרוח,

כמו שושנה בעמקים

שבוחרת לעצמה את צבעיה.

אתה יודע

שושן וחבצלת כשהם פורחים

מכים אותך בסנורים.

אינני אומרת זאת כדי לביש,

ידוע לי שיש גם אחרים.

יונקי דבש הן היפות בציפרים

לטעמי,

אך מי שנוח לו ילך אל הזרזיר.

עם זאת אני חוזרת ומספרת לעצמי,

זרזיר מתנים,

איל משולש,

תפוח שאיננו מאדים,

זה לא אני.

[דליה רביקוביץ']