קח שירים, ואל תקרא
עשה אלימות בספר הזה:
ירק עליו, מעך אותו
בעט אותו, צבוט אותו.

זרוק את הספר הזה לים
לראות אם הוא יודע לשחות.
שים אותו על אש הגז
לראות אם הוא עמיד באש.
מסמר אותו, נסר אותו
לראות אם יש לו התנגדות.

הספר הזה הוא סמרטוט של נייר
ואותיות כמו זבובים, ואילו אתה
סמרטוט בשר, אוכל עפר וזב דמים,
בוהה עליו נים ולא נים.

 

שחקי שחקי על החלומות
זו אני החולם שח
שחקי כי באדם אאמין
כי עודני מאמין בך

כי עוד נפשי דרור שואפת
לא מכרתיה לעגל פז
כי עוד אאמין באדם
גם ברוחו, רוח עז

רוחו ישליך כבלי-הבל
ירוממנו במתי-על
לא ברעב ימות עובד
דרור לנפש, פת-לדל

שחקי כי גם ברעות אאמין
אאמין, כי עוד אמצא לב
לב תקוותי גם תקוותיו
יחוש אושר, יבין כאב

אאמינה גם בעתיד
אף אם ירחק זה היום
אך בוא יבוא - ישאו שלום

אז וברכה לאום מלאום

ישוב יפרח אז גם עמי
ובארץ יקום דור
ברזל- כבליו יוסר מנו
עין-בעין יראה אור

יחיה, יאהב, יפעל, יעש
דור בארץ אמנם חי
לא בעתיד, בשמים
חיי רוח לו אין די

אז שיר חדש ישיר משורר
ליפי ונשגב לבו ער
לו, לצעיר, מעל קברי
פרחים ילקטו לזר

 

 

(הוצע, אגב, כאלטרנטיבה להמנון)

הוא המצאה נוצרית בנאלית. האושר, כתבתי, הוא קיטש. אין שום קרבה בינו ובין האודאימוניה של היוונים. ואילו ביהדות לא קיים כלל מושג האושר ובעצם אין לו אפילו מלה מקבילה בתנ"ך. להוציא, אולי, את הסיפוק שבקבלת אישור, היזון חוזר חיובי מן השמים או מהזולת: 'אשרי תמימי-דרך', למשל. היהדות מכירה רק בשמחה. כמו בפסוק 'שמח בחור בילדותך': שמחה בת-חלוף, כמו האש של הרקליטוס האפל שנצחונה הוא כליונה, שמחה אשר היפוכה מקופל בה ובעצם גם מתנה אותה.

 

 

(מתוך אחד השירים ב'אור פרא' של יונה וולך)

הנה לכם, סוף סוף נצחון סוחף לצבא המפואר שלנו. צה"ל, שהפסיד בכל המלחמות ב-35 השנים האחרונות, יכול לסמן נצחון מוחץ. אחרי שהפסדנו במלחמת יום כיפור, במלחמת לבנון, במלחמה נגד המתנחלים ובמלחמה נגד המלחמות - נצחנו את מרינה מקסימיליאן-בלומין. יש.

זה לא קל להתקיף שלושה שמות מהאוויר, מהיבשה ומהים.

...

הם הגיעו למקצועיות שיא בנושא הזה. לא משאירים משתמט בשטח.

יש לי מידע אישי, שלצערי אין לו ראיות עדיין, שצה"ל מקבל הלשנות מזמרים על זמרים אחרים. זה קצת מזכיר את תקופת הסגרת היהודים בזמן של אני-לא-רוצה-להגיד-את-המילה-הזאת, אלא שכעת יש שכלול: אפשר להלשין גם באס-אם-אס. אני אפילו לא רוצה לחשוב כמה יהודים היו נספים באני-לא-רוצה-להגיד-את-המילה-הזאת, אם לפולנים ולנאצים היתה אפשרות לשלוח אס-אם-אס.

...

בבוקר ההופעה קיבלה הזמרת טלפון מראש אכ"א, אבי זמיר, שבישר לה כי משום שהיא משתמטת היא לא תופיע בטקס. "אני לא משתמטת", אמרה מרינה, "שוחררתי מחוסר התאמה".

"כן כן", אמר ראש אכ"א בערמומיות, "חוסר התאמה. מכיר את הסיפור הזה".

"אני חברה קרובה של המשפחה", אמרה מרינה, קרובה לדמעות, "איך המוזיקה קשורה לצבא וכל זה?".

"יש לך אפשרות להופיע, אבל בתנאי אחד!"

"?????", שרה מרינה בקול המלאכים שלה.

"את יכולה לתקן את זה".

"לתקן את מה?"

"את מוכנה לחזור ללשכת הגיוס ולמבדקים בבקו"ם?"

"זה כמו שתשאל אותי אם אני רוצה לחזור ללמוד מתמטיקה בבית הספר", השיבה הזמרת האמיצה והחלשה לראש אגף הכח החזק.

"תחליטי מהר", אמר הראש שכנראה היו לו עוד משתמטים על הקו, "או שאת מתגייסת או שאת לא מופיעה. עמידה חפשית".

...

אם הגדרת הפשיזם היא שהמדינה והדגל הם מעל לבני האדם, אז הפשיזם כבר גר פה - ואחד מתפקידיו של האמן הוא להרוג אותו כשהוא עוד קטן. אולי ליאור לא סבל את הרמטכ"ל אבל היה מאוהב במרינה? אולי ליאור היה מעדיף שהרמטכ"ל יישאר בבית ויעבוד על ראשי הפרקים של המלחמה המיותרת הבאה והזמרת האהובה על המשפחה תשיר? איזה מזל שאני חי ואני יכול לדאוג ששום גנרל או רמטכ"ל לא יהיו נוכחים בשמחות ובאסונות שלי. לעומת זאת, מרינה מוזמנת כל יום לשיר את שירת הברבור.

לצערי, ליאור לא זמין. כמו כל כך הרבה נופלים אחרים הוא לא יכול להתערב בכללי הטקס לזכרו. צה"ל ששלח אותו למות שולח לו גם את ראש אכ"א ומונע ממנו את הזמרת שהוא אהב ושהיא אחת החברות הקרובות ביותר של אחותו.

...

ידוע לי על כמה משתמטים כלואים שיש חשש ממשי שיפגעו בעצמם. זה מעלה שאלות קשות: האם אם הם ימותו הם ייחשבו כחללי צה"ל? ואם כן, האם הרמטכ"ל וראש אכ"א יבואו ברוב הדרם לטקס הזכרון שלהם? ואם יבואו, האם הם ירשו למרינה לשיר לזכרם בתכנית האמנותית?

...

ומרינה יש רק אחת, אז תנו לה לשיר לחיילים שאהבו אותה. ואם זה מפריע לרמטכ"ל, שיוציא את ראש אכ"א לבילוי באיזה מחסום פעיל ויעזוב אותנו בשקט.

 

כל זמן שהיינו יחדיו,
היינו כמספריים טובים ומועילים.

אחר שנפרדנו חזרנו
להיות שתי סכינים חדות
תקועות בבשר העולם,
כל אחד במקומו.

 

סע לטיבט.
רכב על גמל.
קרא את התנ"ך
צבע כחול את הנעליים.
גדל זקן.
הקף את העולם בקאנו מניר.
חתום על הסאטרדיי איבנינג פוסט.
לעס רק על הצד השמאלי של הפה.
התחתן עם אשה עם רגל אחת והתגלח עם
                       סכין גילוח.
וחרות את שמך בזרועה.

צחצח שיניים בבנזין.
תישן כל היום וטפס על עצים בלילה.
היה נזיר ושתה כדורי עופרת ובירה.
שים את הראש מתחת למים ונגן על כינור.
רקוד ריקוד בטן לאור נרות ורודים.
הרוג את הכלב שלך.
רוץ לראשות העירייה.
גור בחבית.
רוצץ ראשך בגרזן.
שתול צבעונים בגשם.

רק אל תכתוב שירה

 

זה שאין לך את עצמך, אתה פשוט מאבד אותך. זה לא עצב, ויצא לי הרבה בחיים לחוות עצב, שהוא דווקא חיובי, כי כשאתה עצוב אתה עדיין חי. בדכאון זה נעלם. אין לך את עצמך, עצמך דוחה אותך. מי שלא חווה את זה לא יכול להבין. בן אדם נורמלי לא יכול להבין את זה שאתה פשוט לא נמצא שם. זה משהו לא הגיוני שקורה. שהנפש דוחה את עצמה.

 

הוא בלתי מובן ומגוחך. אך מעולם לא היתה בידי הבחירה החפשית לבחור לי קיום אחר. אתה נשאר אתה. החופש מצוי תמיד רק בעתיד. אין למצאו עוד בעבר. איש אינו יכול לבחור לו עבר אחר. הכל, כל מה שקרה, צריך היה לקרות כפי שקרה. בדיעבד הכל הוא הכרחי, לפני כן, לא. הדבר היחידי החשוב הוא להקיץ מן החלום. ולמרות הכל אנו רצים אחרי החירות, איננו יכולים אחרת, אך החירות תמיד מצויה צעד לפנינו, כמראה-תעתועים, היא תמיד ברגע הבא, תמיד בעתיד. והעתיד הוא אפל, חומה שחורה, לא חדירה, לנגד עינינו. לא, היא עוברת בין שתי עינינו, חוצה את ראשנו. אנו עוורים. מסונוורי עתיד. איננו רואים לעולם מה שלפנינו, לעולם לא את השניה הבאה, עד שמקבלים את המהלומה באף. אנו רואים רק מה שכבר אינו. פירושו של דבר: לא כלום.

 

על הפעמים שבהן ראו אותו - זה היה כמו אור מנצנץ על פני נהר, כשרואים את הרטט של האור. זה לא היה הדבר עצמו. זאת היתה היכולת לראות אותו. כמו בלילות, ששכבו יחד במיטה והאזינו לשירת הזמירים. או בפעם ההיא, כשכרעו ליד הנהר ואנפה כחולה צעדה החוצה מבין הקנים. התחושה שהזמן נעצר ושאפשר להישאר שם לנצח. רואים את היופי בכל דבר. זה לא נמשך הרבה - או שזה נגוז תוך דקה, מהרגע ששמים לב לזה, או שאולי זה כל כך גדול, שהראש לא מסוגל בדרך כלל לקלוט. כאילו הערפל בראש מתבהר. העולם מפסיק להיות תיאטרון בובות ורואים את האמת. זה בטח ככה כל הזמן, אבל אנחנו פשוט לא מצליחים לראות את זה, חוץ מאשר בהצצות הקטנות האלה.

 

שהם מכוערים, ולכן באמת היו קצת מכוערים. היא שאלה מה אני רוצה לשתות, והיתה מוכנה להיעלב טיפה בכל רגע, כי בחורות שנראות בעיני עצמן מכוערות תמיד חושבות שאם היו יפות היו מזמינים אותן לרקוד.

 

[מתוך: היום שבו ירו בראש הממשלה/עוזי וייל]

הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה:  שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם.  כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ.  כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת; אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים. שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים, בַּשּׁוֹשַׁנִּים.  עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל-הַר הַמּוֹר, וְאֶל-גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ.

 

אֲבָל הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ

מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?

אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת

 

 

שוב הייתי כאחת הילדות הקטנות
בציפורניים שחורות מעמל
מבניין מנהרות בחול
כל מקום שנחו עיני
היו רצועות ארגמן
ועיניים רבות זרחו כמו
חרוזים של כסף

שוב הייתי כאחת הילדות הקטנות
שנוסעות בלילה אחד
סביב העולם כולו
ובאות עד ארץ סין
ועד מדגסקר
ואלה ששוברות צלחות וספלים

מרוב אהבה
מרוב אהבה
מרוב אהבה

 

אם באמת את מרגישה את עצמך בסוגריים, תני לפחות גם לי להידחק לתוכם, ושכל העולם יישאר בחוץ. שהעולם יהיה רק הגורם שמחוץ לסוגריים, שיכפיל אותנו בפנים.

 

[מתוך: שתהיי לי הסכין/דוד גרוסמן]