הזמן: חמישי, 13:45

המקום: קפה מרסנד

האירוע: מפגן צבאי

המונים נעו בשיירה ארוכה לאורך רחוב פרישמן. תזזיתיים ועליזים, נפוחים ממנגליהם ומגאווה לאומית הם מיהרו אל עבר החוף, לתפוס מקומות, לחזות בעוצמתה של מכונת המלחמה הישראלית. ממקום מושבי בקפה מרסנד הוותיק מתבקש היה להיות תל אביבי ציני. לראות בהם גוש אחיד, מתלהם, זורם כולו בכיוון אחד.

רק איש אחד צעד בכיוון ההפוך, מול המשפחות וחבורות הנערים, חצה את ההמון בצעדים קטנים במיוחד והתיישב בקפה. שנים אני רואה אותו, כל יום, בסוודר, לא משנה כמה לוהטת השמש, גורר רגליים בבן יהודה, נפוח והלום, בדרך כלל נמנע מקשר עין. שותה אספרסו כפול. ואז עוד אחד, ועוד. שניים-שלושה בקבוקים של דיאט קולה. יושב שעה ארוכה, מעשן ומשתעל בקול מרתיע, תמיד לבד. ממעט בדיבור מול המלצר. כמעט ממלמל.

גם אני נמנע מקשר עין איתו. משהו בו מעכיר את שלוות האספרסו התל אביבית שלי. אני מכיר את כולם במרסנד. המוזיקאים ואמני המיצג, הלסביות מתאעיוש והסוחרים של בן יהודה. אם לא בשמות אז לפחות בעיניים. רק אותו לא. לא שאלתי אף פעם מיהו.

כשמטוסי הקרב רעמו מעל, מרעידים את הזגוגיות מסביב, כולם הסתכלו למעלה והתכווצו קצת מחמת העוצמה האדירה שהופגנה. גם הוא התכווץ. אבל לא הביט בכיוון. ניכר היה שלא חש בנוח. הקיפאון, שתמיד נדמה היה שהוא שרוי בו, הופר. העיניים שלו התרוצצו מסביב עד שנתקלו בשלי. רציתי להסיט את המבט, כרגיל, אבל נתקעתי. וראיתי.

בתוך העיניים התחולל קרב ישן. אפוף עשן וצרחות כאב. טילים עפים ונגמ"שים בוערים. גפיים שנקטעו ואבק שריפה שחרך את הנחיריים. עיניים צעירות נכבו, מטוסי קרב נהמו והדי פיצוצים החרישו את האוזניים.

הוא לא שתה את הקפה. מיהר לשלם והסתלק, לבד, בצעדים קטנים במיוחד.

[אמנון שוורץ, מתוך "הולך בתל", "העיר", 16.5.08, עמ' 37.]

שנועה שמחה שהיא נועהועמיר:

כשהוא חושב שהיא נרדמה, ולוחש לה דברים, אהבה בעיקר. והיא מקפידה לזייף נשימות כבדות של שינה ובבוקר מכחישה:

לא זוכרת שום דבר. וכשהוא לוקח את יותם לכדורגל או מסביר לו בסבלנות מהלך בשח, ובה נובט מן מבט רך. הוא יהיה אבא

טוב כל כך.

רגעים שנמאס לנועה להיות נועהועמיר:

כשבחור אחד מחכה לה אחרי משמרת, עם זר פרחים ביד. ובניגוד לכל המטרידים, יש לו דווקא חיוך נחמד. וברור לה, אחרי

חמש דקות שיחה, שהוא, בניגוד לעמיר, לא מרובד. שאיתו זה יהיה קליל. ואוורירי. ופשוט. ובריא. או בקיצור, איתו היא לא

תצטרך להיות היא.

[ארבעה בתים וגעגוע - אשכול נבו]

הוא סכין בלב שלך

כל מבט

סכין בלב

כל לחישה היא סטירה בפנים שלך

כל לחישה

סטירה

הייתי נותן הכל-

לא לחשוב יותר

לרגע אחד שקט

לנשום

כל שמועה היא טיפה בים שלך

כל שמועה

טיפה בים

כל תקווה מובילה ליאוש הבא

כל תקווה

יאוש

הייתי נותן הכל-

לא לחשוב יותר

לרגע אחד שקט

לנשום

לא לחשוב יותר

לרגע אחד שקט

לנשום"

[דידי ארז]

"שמעו, התחיל לרדת גשם נוראי. מ ב ו ל, בחיי. כל ההורים והאמהות וכולם הלכו ועמדו תחת הגג של הסחרחרה, בשביל שלא יירטבו עד העצמות או משהו, אבל אני נשארתי עד הספסל די הרבה זמן. נרטבתי כהוגן, ביחוד הצוואר והמכנסיים. כובע-הציידים שלי באמת הגן עלי טוב, איכשהו, אבל בכל-זאת נרטבתי כהוגן. לא היה אכפת לי, אבל. הייתי כל-כך נורא מאושר פתאום, איך שפיבי ממשיכה להסתובב סביב-סביב. כמעט התחלתי לבכות בקול, כל-כך מאושר הייתי. זאת האמת. אני לא יודע מדוע. פשוט מפני שהיה כל-כך נורא נ ח מ ד לראות אותה, איך שהיא מסתובבת לה סביב-סביב כל הזמן, במעיל הכחול שלה וכל זה.

בחיי, חבל נורא שאתם לא הייתם שם."

[מתוך "התפסן בשדה השיפון"\ג.ד.סאלינג'ר]

עוזי וייל: "קשה לך להרפות?"

שירה גפן: "מאוד. הכי קשה."

וייל: "ממה?"

גפן: "מהכל. בעצם הייתי רוצה לגור באוהל. כשאנחנו קטנים אנחנו בונים אוהל בבית, כי אנחנו נורא אוהבים להיות בבועה שלנו. ואני איכשהו לא פירקתי את האוהל שלי. בגלל שאני נורא נורא איטית, עד שאני מבינה שאני נמצאת באיזשהו מקום בינתיים הכל סביבי כבר מתחלף, אז אני חייבת לייצר לעצמי איזושהי חתיכת אדמה שאני יכולה להירגע עליה."

וייל: "שאלו פעם כל מיני סופרים למה הם כותבים, ופול אוסטר ענה: אני כותב כדי לייצר לעצמי את הבלטה הבאה שאני אוכל לדרוך עליה, כי אחרת היא לא תהיה."

גפן: "בגלל זה כתבתי על בלון. אני עדיין זוכרת, כילדה, את הרגע הזה שהבלון עף לי, ואת העצב הזה, אחרי שהוא נעלם. זה קרע אותי. וזה משהו שמלווה אותי עד היום. הנה, לבן שלי, לב, היה איזה חפץ מעבר, מין פיל כזה מהוה שהוא ישן איתו כל לילה. פעם אחת הוא שכח אותו בגן, ואני מתתי מפחד, מה יהיה עכשיו בלילה. אז עשיתי לו הרצאה שלמה והסברתי שהפיל ישן היום בגן. לב קצת קיטר, ובסוף קיבל את זה. אבל אני לא נרדמתי כל הלילה. חשבתי על הפיל שנשאר לבד בגן. אני פשוט לא משחררת. כאילו מה, אז הפיל יישן בגן. מה כבר יקרה לו? הוא לא יצטנן."

וייל: "לכי תדעי מה הולך בגן. יש גננות היום, פחד אלוהים."

מתוך "הכיתה המעופפת", כתבתה של ענבל בן דרור, מדור ספרות של "7 לילות", עמ' 25, 2.5.08.

"אלו הצבעים שאני רואה: הסדין הוורוד, השמיכה הבורדו, הכריות הצבעוניות, הגופייה הסגולה שלה. היא שוכבת על הבטן וישנה. הפנים מעוכים אל הכר, העיניים מכווצות, הפה מעט פתוח. אני לא מתעמקת במראה, אני רק יודעת. הכיווץ בבטן מזכיר לי עד כמה אני אוהבת אותה.
לא יכולה לישון לא יכולה לישון. היא ישנה בשקט ואני מסתכלת בה. היא כל כך יפה. גם כשאני עוצמת את העיניים היא ממשיכה להיות כל כך יפה. גם כשהיא לא איתי היא יפה כל כך. עכשיו, כשהבית שקט והיא ישנה אני יכולה להתבונן בה בבטחה. את זה היא לא תיקח ממני. אף אחד לא יקח את זה ממני. היופי הזה תמיד ישאר איתי, תמיד ישאר שלי: הסדין והשמיכה, הכרית והגופייה - והיא בתוכם."


[מתוך "תראי אותי"\לילך גליל]

הנה השחר עולה
לובן שחף מהיר
גשמי הלילה פסקו
ועכשיו האויר
צונן,
קריר.

עצי האשל גבוהים
אין ענן על העיר
בבוקר חורף יפה
בוקר חורף בהיר
צונן,
קריר.

ואין, אין

רגע יפה

כמו הרגע הזה.

[מתוך "התכוונות"\ יוני רכטר]

ובכן, חשבתי שיהיה נחמד אם יהיה איזשהו פרויקט חברתי בנוסף לציטוט החודש, שיגוון לנו קצת את השגרה כאן. ננסה את זה פעם אחת ואם תהיה הצלחה אפשר להמשיך...

הרעיון הוא מילה, שסביבה נשלח ציטוטים הקשורים אליה.

הציטוטים יתפרסמו כל אחד בהודעה נפרדת (כמו ציטוטים רגילים). כמובן שכולם מוזמנים להשתתף וכן הגיגים, הצעות, טענות ומענות מוזמנים כתמיד בתגובות. ציטוטים רגילים ימשיכו להישלח בלי קשר לפרויקט.

 המילה של השבוע היא רגע. רגע יפה, רגע עצוב, רגע שלעולם לא יחזור יותר, רגע גורלי או סתם פיסת-הווה נחמדה שכדאי לזכור.

אתם מתבקשים לשייך את הציטוט לקטגורייה החדשה שנוספה: "מילה אחת שווה (רגע)", על מנת למנוע בלבול.

מקווה שתהיה היענות.

נוף