בְּעֵת שֶׁשִׂחַקְתִּי עִם יַלְדִּי הַקָּטָן בַּסָּלוֹן

דִּוְּחָה הַטֶּלֶוִיזְיָה עַל רְעִידַת אֲדָמָה בְּמַעֲרַב

הֹדּוּ, מִיָּד הֶעֱבַרְתִּי לְבַל נָחוּשׁ

בַּזְּוָעָה.

שֶׁמָּא הָאֲדָמָה לֹא רָעֲדָה,

הִמְשַׁכְנוּ;

שֶׁמָּא לֹא נִסְדֶּקֶת חֳדָשִׁים מִסְפָּר,

נִהְיָה מְאֻחָר וְצָרִיךְ נוּמִי נוּם לְמָחָר,

אֲבָל בַּחֲלַל הַחֶדֶר צְרִימָה

סוּג שֶׁל אֲנָחָה שֶׁנּוֹתֶרֶת כִּי דְּבָרִים קוֹרְסִים אֶל עַצְמָם,

לְמָחֳרָת, חֶדְוַת הַזְּרִיחָה

כִּמְעַט הִצְלִיחָה לְהַשְׁכִּיחַ

כִּמְעַט הַכֹּל עָשִׂיתִי לְהַמְשִׁיךְ

מַסְלוּל הַקָּבוּעַ,

אֲבָל בָּעֶרֶב, טֶלֶוִיזְיָה כְּבוּיָה, הִבְחַנְתִּי בָּהּ

מִתְגַּבֶּרֶת וְצוֹרֶמֶת,

נֶעֱרֶמֶת כְּמוֹ מִגְדַּל צַעֲצועִיִם כָּאן

בַּמַּנְדָּט שֶׁפָּג, פַּלֶשְׂתִּינָא-אַ"י

זַעֲקַת-שֶׁבֶר שֶׁל קוֹבְרִים עַל

אֵלֶם-נִקְבָּרִים,

וּכְבָר אֶפְשָׁר לְהַבְחִין בְּסֶדֶק הַנּוֹצָר -

בְּעוֹדִי מְחַבֵּק

אֶת יַלְדִּי הַקָּטָן -

בַּקְּלִפָּה בְּתוֹכָהּ מַמְשִׁיכִים"

(פלשתינא-א"י\אריק א., מתוך "בעט ברזל", קובץ שירת מחאה עברית 1984-2004 בעריכת טל ניצן)

בין קרב אחד לקרב שני,

אתה קורא לפעמים בעיתון

על איש אחד שהלך לטייל,

והרגיש ברע וצנח ברחוב,

או על אדם היה מדוכא

וקפץ למטה מגג ביתו,

בין קרב אחד לקרב שני

קפץ לו סתם מסיבות אישיות.

יש עוד אפוא רגעים יפים

כשאתה יושב וקורא בעיתון,

מחפש את מֵתֶיךָ על כוס קפה.

יש עוד אפוא רגעים יפים,

יש עוד תקווה ויש אמונה,

כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום,

הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום.

בין קרב אחד לקרב שני

אתה קורא על אדם נשוי

אשר הורעל בידי אשתו

ומת בדרך לבית-השימוש,

או איש אחד שחי בשלווה

וכשהגיע יומו שכב במיטה,

בין קרב אחד לקרב שני

מת במיטה שבה נולד.

יש עוד אפוא רגעים יפים

כשאתה יושב וקורא בעיתון,

מחפש את מֵתֶיךָ על כוס קפה.

יש עוד אפוא רגעים יפים,

יש עוד תקווה ויש אמונה,

כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום,

הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום.

וגם אתה, אדון נכבד,

גם אתה עדיין יכול,

בין קרה אחד לקרב שני

אתה יכול לקפוץ מן הגג,

לקפוץ למטה מסיבות אישיות,

למות ברחוב, או אחרי מחלה,

או סתם תאונה, או בכלל בלי סיבה,

בין קרב אחד לקרב שני.

יש עוד אפוא רגעים יפים

כשאתה יושב וקורא בעיתון,

מחפש את מֵתֶיךָ על כוס קפה.

יש עוד אפוא רגעים יפים,

יש עוד תקווה ויש אמונה,

כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום,

הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום.

[מאת חנוך לוין, מתוך מלכת אמבטיה בקובץ "מה אכפת לציפור". ורק תהיה: יש קטגוריה מתאימה יותר משירה? ועד כמה רצוי לשייך ל"מילה אחת שווה (אפשרות)" כמויות כאלו של ציניות?]

אֲנִי לוֹקַחַת שִׁעוּרִים פְּרָטִיִּים בִּקְפִיצוֹת

כְּמוֹ דוֹלְפִין.

אֲנִי כְּבָר בְּרָמָה שָׁלֹשׁ

כְּשֶׁהַגּוּף מְמֻשְׁמָע, הוּא מִתְפַּנֶּה לַחֲלוֹמוֹת.

אֵין לִי דַי כִּיסִים לְאוֹגְרַם

וְהֵם מַצְהִיבִים מֵאֲלֵיהֶם

אֶל תּוֹךְ גַּלֵּי חֹם, הַלַּיְלָה -

מֵקִיץ הַמֹּחַ עִם מִלִּים טוֹבוֹת

רוֹפְאַי פֻּטְּרוּ.

וַאֲנִי הָאֱמֶת.

לוֹבֶשֶׁת וּפוֹשֶׁטֶת

צוּרָה

[קיץ\ליאורה בן יצחק (מתוך עיתון 77, אם זה משנה)]

כי מעולם לא ראיתי את היהודיה כל-כך מוקסמת. בתחילה היא נראתה מופתעת הפתעה עצומה, ואחר-כך התמלאה אושר. התחלתי אפילו לפחד, כי עלה בדעתי שלעולם כבר לא תרד אלינו מהרקיע השביעי. אני, אישית, יורק על ההרואין. הילדים שמזריקים לעצמם מתרגלים לאושר וזה מתנקם בהם, מפני שהאושר מפורסם בזה שהוא כל-כך חסר. רק כאלה שבאמת מחפשים את האושר מזריקים לעצמם, וצריך להיות מלך-המטומטמים כדי להמציא רעיונות כאלה. אני, אישית, מעולם לא לקחתי אבקה, אבל עישנתי נאפס לפעמים עם החברֶה מתוך נימוס, אף-על-פי שגיל עשר זה הגיל שבו הגדולים מלמדים אותך המון דברים.

אבל אני לא כל-כך נמשך להיות מאושר, אני מעדיף לחיות."

"שם אני מסתתרת כשאני מפחדת."

"מפחדת ממה, גברת רוזה?"

"אין צורך בסיבות בשביל לפחד, מומו."

אלו מילים שאף פעם לא שכחתי, כי מעולם לא שמעתי דבר כל-כך נכון."

[מתוך כל החיים לפניו, מאת אמיל אז'אר (או רומן גארי :)]