פתאום נזכר כמה, בעצם, הוא יודע לשמוח. בבקרים, לפני שהתלבש, היה מניח ידיו תחת ראשו, מביט כמה רגעים בשמיים הכחולים, ומרגיש שהוא חוזר מדרך ארוכה. אז, בהתלהבות ובמרץ היה מזנק מן המיטה אל היום החדש. ערב אחד, כשנכנס לו קוץ לאצבע ואמא חיממה מחט מעל לכיריים כדי לחטאה, כמעט התחיל לבכות, גרונו נשנק, אמא חשבה שזה מרוב פחד וליגלגה, והוא הרי רק הוצף עד עיניו באושר, שדואגים לו ואוהבים אותו כל-כך. בבת-אחת הפסיק את כל הניסויים החשאיים שעשה, שכח אותם, מחק אותם. כשמצא פעם בכיס הילקוט שלו כמה בדלי סיגריות, זרק אותם בלב קל. כאילו בטעות נמצאו שם. את כל מה שהיה שכח. אפילו את החורף האחרון, המשונה, את שנת הדובים שהיתה לו. דף חדש. דף חדש. כששלחו אותו לקנות במכולת, התנדב ללכת עד למרכז המיסחרי, הרחוק יותר, כדי לעבור ליד ביתה ולהריח בגניבה את פרחי שיח היערה. היתה נקודה אחת בתוך הבטן שלו, מתחת ללב בערך, שהיתה מהבהבת בצביטה, בצריבת געגועים, כשהיה חושב יעלי, ובאחת ההפסקות הסכים להצטרף למישחק כדורגל של החבר'ה שלו, והראה להם איך משחק צ'מפיון אמיתי, והתענג על המישחק שלו, על הריצה, הוא אפילו כבש שער, וכולם שם נאנחו, איזה כשרון גדול מתבזבז פה, איזו שטות זאת שאחד כמו אריק קליינפלד החליט לתלות את הנעליים שלו, ואיך, איך אשר לשכנע אותו שיחזור להתאמן עם הנבחרת לקראת אליפות כיתות ח' בסוף השנה. הוא ירד מן המיגרש צוהל וסמוק פנים, והלך לבירזיה, ומזווית-העין ראה שגם היא ניתקת מאשכול של בנות ובאה לשתות. כל האומץ שלו עזב אותו. הוא רכן בבהלה וגמע מפי הברז, ופתאום ראה את רעמת שיערה, את הגיזה השחורה שלה נחה על הברז שמולו, ועצם את עיניו וינק בתעצומות, עד שנזכר במיפלס השוקע של הכינרת.

    הם הציצו זה בזה, ואהרון, אדום כולו, פלט: "ראיתי אותך ברינה ניקובה." שפתה התחתונה, המלאה, נתעגלה למולו, ופניני שיניה זרחו לו. הוא לא יכול להבין כיצד היא כה שלווה. שלווה ממנו. בקול שקט אמרה: "אני רוצה להיות רקדנית." "אני ניגנתי פעם גיטרה," אמר אהרון, כולו פקעת רוטטת. "והפסקת." היא לא שאלה. היא ידעה. אולי אף נזפה או האשימה. היא יודעת עליו הכל. אין טעם לנסות להתייפות בעיניה. הנה אני לפנייך. תעזרי לי. את בטח ראית מה שעובר עלי. טוב שלא צריך לומר במילים. אבל אני מתחיל להחלים. זה עדיין סוד, יעלי, אבל אני כבר מרגיש את זה. הכל נפתח אצלי. ואת יודעת בזכות מי? "פעם אני אנגן," אסף אהרון כוחות להשיב: "קנו לי לבר-מיצווה גיטרה חדשה. בקרוב אני אתחיל." יעלי חייכה אליו. היא האמינה לו. הקסם יפעל. ידי שניהם נחו על הברזים, והיו דומות זו לזו, ואהרון, שידע בדיוק איך ידיו נראות, לא משך אותן אליו, בכל מאודו לא משך, שתדע עליו הכל, שאיתה לא יסתיר ולא יכזב, שמן הרגע הראשון ייקבעו ביניהם אמות היושר והכנות המוחלטים, עד כאב: "לי קוראים אהרון," פלט באיוולות, אבל זאת לא היתה איוולות כלל: הוא באמת הגיש לה את שמו, את שמו שהכל מקופל בו. היא חייכה. שוב שלחה את שפתה התחתונה, המלאה, לפנים, כקורצות לו בשותפות, בחיבה. השרת פרט על הפעמון.

   וכך למחרת. ולמחרתו. קור דק ושקוף. החבורה צועדת הביתה בהמולתה הרגילה, צעקות וצחוקים וקללות וקינטורים, וכל מילה הופכת לרמז חרישי, ליונת-דואר הומיה: שמעת אותו? מה זה מזכיר לך? מה הם מבינים, הזרים, העבים, שנשארו בחוץ.

ספר הדקדוק הפנימי/דויד גרוסמן.