אט אט, כמעט בהיסוס, נעה הרכבת הלאה,

כאילו ביקשה למנוע שעה ארוכה ככל האפשר מן הנוסעים את האמת האיומה:

אושוויץ.

אנחנו, שחיינו במחנות ריכוז, יכולים לזכור אנשים שהלכו בין הצריפים וניחמו אחרים, ונתנו להם את פיסת לחמם האחרונה.

הם היו מעטים במספר, אבל היו הוכחה לכך שניתן לקחת הכל מאדם מלבד דבר אחד:

החופש שלו לבחור בקו ההתנהגות שלו בנסיבות מסוימות.

אחרי ככלות הכל, האדם הוא אותו יצור שהמציא את התאי הגזים של אושוויץ.

אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי גז אלה ועל שפתיו תפילת שמע ישראל.

פסגת החוויות היא לאדם החוזר הביתה אותה הרגשה נפלאה, שלאחר כל הסבל שנפל בחלקו שוב אין עליו מורא - זולת מורא האלוקים.

[מתוך ספרו של ויקטור פראנקל, "האדם מחפש משמעות".]