שאלה מעולה. עדיין, אלג’יר, או בלחסן, תופסים את כולי. אבל אני מודה שכבר פחות משנה לי העניין הצורני, ויותר העניין האנושי. לא משנה אם זה ברהאמס, או ג’ימי פייג’, או ת’ום יורק. מה אני יכול לקחת ממנו לחיים שלי? האם הוא משחרר אותי? האם הוא מביא לי איזה רעיון ממש טוב שאני יכול לרכב עליו שלושה חודשים? הוא פותח סתימות? או שזה עוד פעם מישהו שבא ומביא טפט מוזיקלי נאה?

זה משנה לך בחיים? אתה מסתובב עם זה? זה יושב לך בראש כשאתה כותב?

כשליאונרד כהן כותב “וי אר אגלי באט סטיל האב דה מיוזיק”, זאת שורה גדולה. כי הוא חצוף. וכי הוא נותן לך רשות. וכי הוא עושה את זה כל כך יפה. ובגלל המקום והזמן שאתה שומע את זה. וכשליאונרד כהן עומד מול המראה לשר את השורה הזאת לעצמו, הוא פותח לי מקום גדול.
כשהבסיסטית של הטוקינג הדס, באלבום רמיינינג לייטס, מנגנת את אותו ריף של בס במשך שיר שלם, ארבע דקות שלמות, וזה כל כך גדול, יש פה אמירה מסוימת, וזה משנה אותך. היא הרבה יותר גדולה מהערך האסטתי שלה. זה כבר איך שאתה עושה קפה. זה הרבה יותר גלובלי. זאת המוזיקה שגדלתי עליה, וכל אחד מחפש את הרגע שבו הוא היה מאושר פעם, ואת זה אני כנראה אחפש עד יומי האחרון.

כן, אני קורא ספר שלם ששוה את זה בגלל שורה אחת שמעיפה אותי בסוף. בשביל זה אנחנו שם, בשעה של הופעה מעצבנת, עם רגע אחד ששווה את זה, הא?

אנחנו שם בשביל לא לקנות את השקר המבעבע שאנחנו מספרים לעצמנו. בשביל למצוא איזה רגע מסוים, שאני ועוזי וייל אוהבים לקרוא לזה “פריצה לשידור”, שבו כל המעטה הזה נסדק. לפעמים האמנות יודעת לתת את זה. לפעמים. רגעים כאלו שאתה אומר “וואו, אתה ראית את זה? זה בכלל הרבה יותר גדול ממה שחשבתי! זה חיים! היו פה חיים!”

וכשאתה כותב, אתה מחפש את הרגע הזה?

רק את זה. רק את זה.

(מתוך ראיון מופלא עם יוסי בבליקי, http://markovitch.blogli.co.il/archives/28, שהוא בכלל מוזיקאי אדיר אז תקשיבו לו)

חשתי שהמתח מתרופף ואני נכנס לתוך השיחה. לקיטי היה כשרון טבעי להוציא אנשים מקליפתם, וקל היה להכנע לה, לחוש בנוח במחיצתה. כפי שאמר לי דוד ויקטור פעם, לפני זמן רב, שיחה כמוה כמסירת בייסבול מדויקת. שותף מוצלח משליך את הכדור היישר לתוך הכפפה שלך, ואז כמעט אינך יכול שלא לתפוס אותו; וכשהוא בעמדת תפיסה, הוא קולט כל דבר שנשלח לעברו, גם את המסירות המוטעות והלא-מוצלחות ביותר. וכך עשתה קיטי. היא מסרה כל הזמן את הכדור היישר למרכז הכפפה שלי, וכשאני החזרתי לה את הכדור, היא משכה אליה כל דבר שהגיע לתחומה, ולו גם ממרחק רב: זינקה מעלה ללכוד כדורים שהתעופפו מעל ראשה, צללה בזריזות שמאלה או ימינה, השתטחה ארצה כדי לתפוס כדורים נמוכים. לא זו בלבד, אלא שהיה לה גם כשרון לתת לי להרגיש תמיד שמסרתי את המסירות הגרועות הללו בכוונה תחילה, כאילו מטרתי היחידה היתה להפוך את המשחק למשעשע יותר. היא גרמה לי להיראות טוב מכפי שהייתי, וכך חיזקה את ביטחוני, מה שעזר לי לזרוק כדורים שקל היה לה יותר לקלוט. במילים אחרות, התחלתי לדבר איתה, במקום עם עצמי, וההנאה מכך היתה גדולה מכל דבר שחוויתי מזה זמן רב."

(פול אוסטר, ארמון הירח)

הוא חושב זמן רב, מתעמק ומתלבט, אבל נילי יודעת שתשובה כבר יש לו, מזמן, ושהוא רק שוקל אם לשתף אותה בה.

אצל אנשים, הוא מעיף בה עין, בוחן אותה, והיא יודעת שהיא עומדת להיכנס לעוד אחד מהמבוכים שלו, אצל אנשים זה בכלל משהו אחר: אצל אנשים זה הדיבור.

הדיבור?! קולה נבלע. היא לא בטוחה שהבינה אותו, אבל בלי ספק חשה אצבע דקה, חמימה, שנגעה בה לרגע בעומק ישותה.

כל יום, הוא מגולל בפניה בהיסוס את המחשבה שלו, יש כאילו מילה אחת -

שאם אני אומרת אותה - גואה נילי בבת אחת.

אז את זוכה. עינו השחורות זורחות מול שלה, להרף-עין הוא מפולש לה, והיא רואה פנימה, לתוך תוכו האפל, ונקודת זהב זעירה מהבהבת אליה שם. אבל במה? היא צוהלת, במה אני זוכה?

לא יודע. הוא צוחק, קל, זחוח, מסתובב בחדר בידיים מתוחות לצדדים, מאיפה לי לדעת? אולי פתאום את מרוויחה בטוטו? כאלה, צ'ופרים.

או מתאהבת, נאנחת נילי בתוככיה."

(דויד גרוסמן, בגוף אני מבינה)

דחוף מאוד לתת לעצמי עכשיו הזדמנויות נוספות,

לצאת מתוך ההזדמנויות הקודמות, שכבר מומשו,

לעבר אפשרויות חדשות-חדישות, אפשרויות פתוחות.

בשלב מסוים חדלתי לספק לעצמי מצרך חיוני זה.

זכרתי רק את האספקות הקודמות, המסיביות, השופעות,

וחשבתי לתומי שמלאי-האפשרויות לא יתם עולמית.

לא חשבתי על עצמי במושגים תעשיתיים קונבנציונליים.

ולכן סיפקתי בבת-אחת את כל חומר-הגלם ותכניות-היצור.

עכשיו האספקה מתחילה, אחת, שתים, שלוש.

ברכבות ובמטוסים ובאוניות-משא ובמשאיות-ענק.

אני מספק לעצמי אפשרויות נוספות, שלא תִּתַּמְנָה כל-כך מהר.

אני פותח לפני עצמי דלתות סמויות וחולף דרכן.

אני מאותת לאופציות חדשות להגיע אלי במהירות-שיא.

דחוף מאוד לתת לעצמי עכשיו אפשרויות נוספות.

האפשרויות הקודמות מוצו פחות או יותר בתקופות קודמות.

יש לי כתיבה זורמת, ואני מתגבר כמעט על כל אתגר,

אבל לא זה מה שאני מחפש, לכן אני מחפש אפשרויות חדשות.

אני אמצא אותן, אל דאגה, אני אמצא אותן.

הן כבר מחכות לי ליד פתח הבית, הן מחכות לי.

הן יודעות עלי כל מה שצריך לדעת - יש להן כל הנתונים.

הן פועלות לפי הנתונים שיש להן ולפי המידע הדרוש.

הן מחפשות אותי כמו שאני מחפש אותן,

כי אני האפשרות שלהן כמו שהן האפשרויות שלי.

("דחוף לתת לעצמי", דוד אבידן)

"אל נא תלך

מעימי דודי

בטרם אומר לך:

לך לשלום

ערה הייתי כל הלילה

עתה כבדו עיניי משינה

יראתי פן תאבד לי

מדי אשן את שנתי"

(שלמה גרוניך)

התייפחה מרגנית והתהפכה מצד אל צד ופסעה לכאן ולכאן והתייפחה עוד קצת, והיו רק שלושה מקרים גדולים של קנאה מאז שדוִד הגלילי נתקף בה לראשונה, כאשר לא יכול היה לשאת עוד את העובדה שהקקטוס של שכנו שאול היה יפה יותר משלו. (במקור, קנאה יוחסה לצמחים בלבד, קקטוסים או עצים יפניים ננסיים של אנשים אחרים, או מאוחר יותר, לאחר שהומצא הדשא, דשא, וזו הסיבה שאנו אומרים עד היום על מישהו שהוא ירוק מקנאה.) המקרה של מרגנית דורג כרביעי הרשימת כל הזמנים.

זה היה לילה ארוך מאוד וירוק מאוד."

(וויליאם גולדמן, "הנסיכה הקסומה")

כששכבנו שרועים על מצע של עלי שלכת ביום חמים באוקטובר, דיברנו על המוות. מה יעשה כל אחד אם האחר ימות. "הייתי רוצה למות גם אני," אמר מייק, והרגשתי שנוצר בינינו פער משום שאני לא הייתי רוצה למות, לא יכולתי לראות את עצמי חושבת בצורה כזאת. נטלתי עלה מצהיב וקיפלתי אותו לאורך העורק המרכזי, ודמיינתי את עצמי בבית קטן אי-שם, לבדי, מטאטאה את המדרגות ומחכה עד שארגיש שאני מוכנה לצאת לַעולם.

חשבתי על כפות ידיו על זרועותי, איך הן בדיוק בגודל המתאים לזרועותי, להחלקה על זרועותי. על מגען על בטני, במיוחד כשהן קרות, הצמרמורת המענגת. ידיו על רגלי. ידיו על שדי. הנחתי את ידי שלי על שדי והם היו רכים ורכרוכיים, חסרי מהות. כמו כיסי בשר. כמה מדהים, חשבתי, שמישהו יכול לגעת בך ולהפוך אותך למשהו.

(אן פאקר, "הקפיצה מהמזח")

הרוח הקלה תעיף את הצמה שלי, ולבסוף היא תתרגל אלי. הרוח תדע שאני לא אויבת. לא באתי לאיים עליה ולא להתחרות איתה. בסך-הכל באתי ללמוד לעוף."

(נאוה סמל, "מוריס חביבאל מלמד לעוף")

שואלים אותי, למה את שואפת? ויש לי מה לענות. אלא שאיש אינו שואל. אענה אני בעצמי, והנה הוא המענה: אני תמיד נמצאת מחוץ לריאליוּת, חלומותי הם במרומים, ומפני זה החיים שמסביבי נראים לי עוד יותר רעים משהם באמת. המעט רגעים טובים יש לי? וזהו חטא גדול מצידי, שאיני יכולה עליהם לשמוח. ואני שואפת להתלמד לשמוח בקטנוּיות של החיים - בשיעור מעניין של ציור. בכל פעם שאני הולכת לתאטרון, לראינוע, באמת אני שמחה על זה גם עכשיו, אבל אני רוצה להתלמד להיות מאושרת בזה. הרי אני יכולה לפתע פתאום להיעשות אומללה בשביל איזו שטות. צריך ללמוד גם בשביל שטות להיות מאושרת, אך הדבר אינו עולה בידי. זהו לימוד הכי קשה, לימוד להיות מאושרה. אולי צודקים האנשים האומרים כי אדם יכול להיות מאושר רק כשעושה את האחרים למאושרים. אך אני כבר נואשתי, אינני מאמינה עוד שאהפוך את העולם, שבכוחותי הדבר. אין אני מהאנשים האלו, ובכל זאת, יש רצון עוד להפוך. לי נדמה כי עולם להפוך יכול רק או אדם בריא בגוף ובמוח או משוגע, משוגעים פנאטיים הם מאמינים לדברי עצמם, ואחרים, מושפעים באמונתם, מאמינים גם כן. אך אנשים כמוני - אנשים שאינם יודעים מימינם ועד שמאלם, אנשים שבעצם אישיותם הם, הם קטנים אולי מאוד, אותם אנשים שמסופקים בכל מילה שמוציאים מפיהם - אולי לא יהפכו עולם, לא ישברו את הרע. הרע ישבור אותם והם יכנעו... משונה מאוד, כשנחוץ לי עקשנות, אין עקשנות אף על פרוטה, ובדבר אחד אני עקשנית - באהבה. ולמי זה נחוץ?"

(מתוך יומני לאה גולדברג)

כשאת נוחרת והמלאכים שרים אז אני זורק את כל הפסנתרים המכוונים שלנו לאוקינוס מתחתיי ומקשיב איך הם עושים לך "ספלאש, ספלאש, ספלאש" בחלומות

(דויד פרץ)

הזהיר את בתו מכל מיני אסונות ופגיעות: "מקיר חותך, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים... שמרי נפשך מן השורף, מן החותך... מן הסמוך כמו עפר, כמו שמיים".

גם באזור ים המלח אפשר להפגע בכל מיני פגיעות: ליפול מראש הצוק, להיסחף בשיטפון, וגם - הכשת נחש, מכת חום, סלע מתדרדר ועוד. כל אלה ברורים וצפויים כמו השורף, החותך והנופל של אלתרמן. אבל ה"סמוך כמו עפר" שלו, האדמה, הוא כבר דבר אחר: הקרקע נתפסת כדבר הבטוח ביותר בעולם, ודווקא ממנה צריך להיזהר.

אני לא בטוח שאלתרמן הכיר את הבולענים, אבל הוא הכיר את רעידת האדמה ואת סיפור קורח ועדתו וגם את בולעני הנפש ידע. ברור היה לו שהסכנות האלה נוגעות בפחדים העמוקים ביותר של האדם. ואכן, הבולענים של ים המלח מעלים על הדעת קבר ומלכודת, בור שחת ושאול, ועולמות פנימיים שעלולים להיפער פתאום - וכל זה כה סמוך, תחת קרקע בטוחה, לכאורה.

מעניין, הפחד שהבולענים מעוררים הוא מסוג הפחדים הקמאיים, אבל הם עצמם בני זמננו. פעם ידעו את אפשרות קיומם רק בעלי מקצוע. היום מכירים אותם כולם. יש לנו כבר מאות רבות של בולענים כאלה, ואיש אינו יודע כמה עוד ממתינים מתחת לאדמה, ואת מי יבלעו מחר.

(מתוך הטור של מאיר שלו בידיעות אחרונות)

אמא היתה מדברת בטלפון ומציירת ציורים עם עט על נייר

אבא היה בלי חולצה עובד בגינה

אני הייתי פותח מקרר

מסתכל וסוגר

(אביתר בנאי, מתוך "את שקט")

אני נזהרת מדברים נופלים

מאש, מרוח, משירים

(תרצה אתר)

שהמלחמה הזאת עשתה להם לרצות לעזוב את הארץ, לפחות לרגע אחד או שניים. זה קרה גם לי, כשהמשטרה עצרה סטודנטים ממכללת רמת גן רק בגלל שהם ערבים ושהם מחו על המלחמה. אחרי זה השוטרים גם שיקרו (שיקרו.) ואמרו שאחד העצורים תקף אותם, כשכל האנשים שהיו שם ראו בבירור איך הם עוצרים אותו בזמן שהוא מנסה לקחת את התרופה נגד אפילפסיה שלו. זה עשה לי כזה גועל נפש, כזה ייאוש וחוסר אונים, שלא רציתי יותר להלחם. אמרתי לעצמי שמה, מה אני יכול לעשות נגד הדבר הזה, את מי אני מנסה להציל פה, איזה סיכוי יש לי להתנגד לזה, לשנות את זה. זה לא שלי הדבר הזה. זה לא שלי. אני רק רוצה לחתוך מכאן, ושישארו הם עם החרא שהם מייצרים. כל כך רוצים להרוג ולהיהרג, אז יאללה, שיהיה לכם במזל. אני לא יכול להשאר כאן.

[...]

יש לי חבר שחתך. גר בניו-יורק, עם האישה המעולה והילדה הממתקית שלו. עובד בבנק, כמתכנת באווירה מתמטיקאית. הוא נולד בנורילסק, העיר הכי צפונית בסיביר, ועד שהכרתי אותו, בקורס קציני קשר, הוא כבר ידע עברית מדהימה בעושר וברגישות שלה. רוצה להגיד שהוא כבר התאמן על חיתוך. מי שחתך פעם אחת, יודע שאפשר, שעם כל גווני האפור שמתלווים לזה, יש לכל אחד ארץ אחרת. בשלושת השבועות של המלחמה, כשהוא בניו יורק, הטירוף של המלחמה קצת רופף לו את העצבים. רב עם ההורים של אשתו בצעקות וקרס. "הם בטח חושבים שאני לא הכי יציב עכשיו. מה שלא רחוק מהאמת," הוא אמר לי. נשארה לו הישראל בבטן. הוא בחיים לא יחזור לכאן.

[...]

היה משהו בלהיות איש שמאל במלחמת קונצנזוס שכזו, שקצת גרם לי לפתוח מחדש את תפיסת העולם שלי, את הראייה שלי את החיים שלי, למי הם שייכים ומה אני עושה איתם מעכשיו. אולי זה רק משבר קטן וזה חולף, כמו שאמר סבא אריק, אבל פתאום נראה לי קצת גדול עלי להשאר עם הדבר הזה שגיליתי על ישראל בבטן, ולהמשיך לחיות את החיים שלי כאן כאילו כלום. זה הכי נשמע כמו המערכון ההוא של החמישיה, שהויברגר מציג לקהל את האישה שרק עכשיו גילתה שיש כאן עוד עם, פלסטינים. כן, גיליתי שיש כאן עוד עם, ישראלים, עם מדינה משלהם והכל, חלקה מחוץ לתל אביב, וזו מדינה די נוראה. גזענית, שונאת, מפלה, מתעמרת. [...]. ואתם יודעים, זה לא באמת שגיליתי את הכל אתמול בבוקר. אבל פתאום זה נהיה אצלי נוכח מכדי להסתיר, מכדי להתעלם. לא רוצה. לא מתאים לי לחיות את החיים שלי בצד הדברים האלה בלי להתייחס אליהם.

בפיזיולוגיה של המוח למדתי פעם שיש מערכת עצבים אוטונומית, שלא צריכה את המוח המודע שיגיד לה לפעול. זו המערכת שאומרת ללב לפעום. זו גם המערכת שפועלת אוטומטית במצבים של איום קיצוני, מצבים שמכונים fight or flight. להילחם או לברוח. אני מרגיש שמה שקורה פה איים עלי מספיק בשביל שהדילמה הזו תקבל את קדמת הבמה. אי אפשר עוד סתם לנשום, להסתפק בעליה ובירידה של בית החזה. יש צל גדול שמרחף מעל החיים שלי."

(מתוך הבלוג http://idov.co.il/?p=717)

מה מוזר שביקשתי אותך

בדרכים לרוב,

עד שבאתי אל סף ביתך

והוא כה קרוב.

(לאה גולדברג, מתוך "לאט כהולם הלב")