"עכשיו הן מתכופפות ומקפלות ביחד את המגבת האדומה. המגבת גדולה מאד. הן מנערות אותה וצוחקות. מנערות וצוחקות. נועה עוצרת לרגע ומרימה אליהן את ראשה הקטן.

אני מתבוננת היטב: יש להן אותה תספורת קצרה ולבנה, לאחת מהן עיניים כחולות, לשנייה חומות. אני שואלת את עצמי מי מהן יפה יותר, ועונה לעצמי: שתיהן. שתיהן יפות יותר."

[מתוך "תראי אותי"\לילך גליל]

"אלו הצבעים שאני רואה: הסדין הוורוד, השמיכה הבורדו, הכריות הצבעוניות, הגופייה הסגולה שלה. היא שוכבת על הבטן וישנה. הפנים מעוכים אל הכר, העיניים מכווצות, הפה מעט פתוח. אני לא מתעמקת במראה, אני רק יודעת. הכיווץ בבטן מזכיר לי עד כמה אני אוהבת אותה.
לא יכולה לישון לא יכולה לישון. היא ישנה בשקט ואני מסתכלת בה. היא כל כך יפה. גם כשאני עוצמת את העיניים היא ממשיכה להיות כל כך יפה. גם כשהיא לא איתי היא יפה כל כך. עכשיו, כשהבית שקט והיא ישנה אני יכולה להתבונן בה בבטחה. את זה היא לא תיקח ממני. אף אחד לא יקח את זה ממני. היופי הזה תמיד ישאר איתי, תמיד ישאר שלי: הסדין והשמיכה, הכרית והגופייה - והיא בתוכם."


[מתוך "תראי אותי"\לילך גליל]