אני מדמיין לי כל הזמן המון ילדים קטנים משחקים איזה משחק בשדה גדול של שיפון וכל זה, אלפי ילדים קטנים,

 ואין שם אף אחד מבוגר, אף אחד מבוגר. זאת אומרת - חוץ ממני.

ואני עומד על הקצה של איזה שהוא צוק כזה ומה שאני צריך לעשות זה לתפוס כל אחד אם הוא הולך לעוף מהצוק

זאת אומרת אם הוא רץ ולא ראה לאן הוא רץ אני צריך לצאת מאיזה שהוא מקום ולתפוס אותו.

 זה כל מה שהייתי עושה כל היום פשוט להיות התפסן בשדה השיפון.

[מתוך "התפסן בשדה השיפון"/ג'.ד. סלינג'ר]

"שמעו, התחיל לרדת גשם נוראי. מ ב ו ל, בחיי. כל ההורים והאמהות וכולם הלכו ועמדו תחת הגג של הסחרחרה, בשביל שלא יירטבו עד העצמות או משהו, אבל אני נשארתי עד הספסל די הרבה זמן. נרטבתי כהוגן, ביחוד הצוואר והמכנסיים. כובע-הציידים שלי באמת הגן עלי טוב, איכשהו, אבל בכל-זאת נרטבתי כהוגן. לא היה אכפת לי, אבל. הייתי כל-כך נורא מאושר פתאום, איך שפיבי ממשיכה להסתובב סביב-סביב. כמעט התחלתי לבכות בקול, כל-כך מאושר הייתי. זאת האמת. אני לא יודע מדוע. פשוט מפני שהיה כל-כך נורא נ ח מ ד לראות אותה, איך שהיא מסתובבת לה סביב-סביב כל הזמן, במעיל הכחול שלה וכל זה.

בחיי, חבל נורא שאתם לא הייתם שם."

[מתוך "התפסן בשדה השיפון"\ג.ד.סאלינג'ר]