( תומר שוכב על השטיח ומשחק עם האחיין התינוק שלו, ואומר לו: )

"יש לי חבר שקוראים לו בועז, כבר שבוע אנחנו ביחד. בועז, נכון, תגיד בועז, בבקשה תגיד בועז. בועז? בועז? ואנחנו הולכים לחיות כנראה לפחות 20 שנה ביחד. מה אתה אומר על זה? נכון יפה? אני אומר לך, יש לי תחושה כזאת מאד טובה שהוא מישהו שאני רוצה אותו הרבה שנים איתי ביחד. אנחנו הכרנו ביום חמישי לפני שבוע, מאז לא נפרדנו. אני חושב שכל הלילות ישנו ביחד. אתמול הוא כמעט לא נתן לי לישון בועז, כל הזמן הוא העיר אותי. הוא כל הזמן רצה שאני אהיה איתו. אתה יודע איה כיף זה לפגוש מישהו? אתה יודע איזה כיף זה? שפוגשים אותו? ואוהבים אותו?"

(תומר היימן. מתוך הפרק הראשון של הסדרה התיעודית "בדרך הביתה" שמשודרת בyes)

"לדיון המסורתי על התפקיד המהפכני ה"רגיל" של השירה באשר היא, התפקיד הפנים-ספרותי והפנים-לשוני, צריך להוסיף היום רכיב חשוב נוסף: העובדה שכתיבה, פרסום או הוצאה לאור של שירה בישראל, לא רק שהם מעשים שאין בצדם שום רווח כלכלי אפשרי - זה תמיד היה המצב - אלא שכיום הם נעשים כמעט תמיד במימון עצמי של הכותב (גם במקרים של משוררים מרכזיים ומוכרים) או תוך הפסד כלכלי ניכר. יתר על כן - בניגוד לעבר לא רחוק - כיום אין למשורר בישראל כמעט שום סיכוי לזכות בשכר מסוג אחר על יצירתו: יוקרה חברתית, סמכות תרבותית, פרסום וכיו"ב.

אך דווקא מצב הדברים העצוב הזה יכול להתגלות, באופן פרדוקסלי, כתסס מהפכני יוצא מגדר הרגיל. דווקא בזכות נידחותה הגמורה בחברת הרייטינג שבה אנו חיים יכולה השירה להיעשות מחדש למקומם המובהק של הפוסעים הצדה ושל המהרהרים, למפלטם של הפורשים מהמשחק ושל הנחלצים ממכבשי ההגמוניה החברתית, התרבותית ואף הלשונית. המנגנון ההיפר-קפיטליסטי והניאו-ליברלי המושל אצלנו בכיפה מציב בעצם מחדש את השירה במקום שממנו נעדרה זה עשורים ארוכים: השירה קולטת אליה יותר ויותר - אם ככותבים ואם כקהל שוחרים - את אלה שאינם יכולים או אינם מעוניינים לרתום את יכולותיהם הלשוניות האינטלקטואליות לכוחות הפרסום והשיווק, לטלוויזיה או לעולמות העסקים וההון, ובעצם היא חוזרת כך לתפקידה הוותיק כמבצרה הטבעי של קהילה אנטי-בורגנית, אנטי-קונפורמיסטית, כמעט אמרתי: בוהמית.

אני מאמין שהשירה יכולה לשוב ולהיות אתר פוליטי אמיתי שכמוהו חסרים כל כך בישראל של ימינו: אתר של ספק, של חתרנות ושל חירוף נפש. ואם לנקוט רגע נימה אישית, אמונתי זו היא סיבה מרכזית לכך שאני משקיע כל כך הרבה זמן, מחשבה ואנרגיה בכתב העת "הו!", בהתנדבות וללא תמורה כספית. אם אאבד את האמונה הזאת, אאבד את התקווה ששינוי תרבותי משמעותי כלשהו עשוי להתחולל כאן."

(דורי מנור, פורסם במוסף הספרים של הארץ, יום ד' 28/10/09. "האפשרות להדהד בזיכרון")

פתחתי את החלון. פאריס נדפה ריח של אספאלט וסערת גשם, היא כרעה תחת עומס החום הקֵיצי. עקבתי במבטי אחרי אנדרה. אפשר שברגעים האלה שאני מביטה בו בהתרחקו, הוא קיים בשבילי יותר מתמיד בבהירות מסעירת לב; הצללית הגבוהה קטֵנה, ובכל פסיעה היא מתווה את דרכו חזרה; היא נעלמת, הרחוב נראה ריק. אבל למעשה זהו שדה מגנטי שישיבו אלי כאל מקומו הטבעי; ודאות זו מרגשת אותי עוד יותר מעצם נוכחותו.

(מתוך 'אישה שבורה' / סימון דה בובואר)

הוא יוצא למארב," אמר הקצין הישראלי לאפסנאי.
דיגם אותו. נתן לו נעליים קטנות בשתי מידות ממידותיו. נתן לו מכנסיים ארוכים בשלושה מספרים, חולצה במידה הנכונה, אבל ללא שני כפתורים. התאים לו קפל"ד לראש. כיסו שולי הקפל"ד את עיניו.
אמר האפנסאי לצור, "תהדק את הרצועה והוא לא יתנדנד לך."
אמר צור, "הרצועה קרועה."
אמר לו האפסנאי, "תאלתר."
נתן לו אפוד משופצר בחוטי ברזל. דקרו חוטי הברזל בגבו. החתים אותו על נשק. אמר צור, "אני לא יודע איך מפעילים גלילון."
אמר האפסנאי, "אין ברירה. נגמרו כל המקוצרים."
אמר צור, "אז תן לי עוזי."
אמר האפסנאי, "עוזי זה נשק של בחורות. אתה רוצה להיות מש"קית ת"ש או לוחם?"
אמר צור, "לוחם, לוחם." החתים אותו על מחסניות.
אמר צור לאפסנאי, "אלה מחסניות של אם-16."
אמר האפסנאי, "המחסניות של הגלילון נגמרו."
שאל צור, "אבל איך אחליף מחסניות אם יהיה לי מעצור בנשק?"
ענה האפסנאי, "לחלק מהחיילים נתתי מחסניות של גלילון כי נגמרו לי של אם-16, תלווה מהם."
...
התחיל הקצין הישראלי בתדריך ... "כולנו מכירים את האויב המזדיין שעומד מולנו. האויב האוכל בתחת. כולנו מכירים את החבורה של המוצצים שאנחנו הולכים להיתקל בהם היום. כולנו מכירים את האפסים המאופסים, את הנקניקים חסרי הכישרון שעומדים מולנו.
"עם זאת, חבר'ה, חשוב לשמור על כבוד לאויב. חשוב לזכור שהאויב, למרות שהוא מורכב מחבורה של לא יוצלחים, פלאחים שיכורים שאין להם כלום בחיים, אנשים שלא החזיקו נשק בחיים, אנשים שלא עברו אימון מסודר, האויב הוא אויב מסוכן, מאומן, מתורגל בתנאי השטח, ובעיקר רעב לכותרות בעיתונים.
...
"במקרים קיצוניים - כל חייל מחליט מהו מקרה קיצוני לפי ראות עיניו - ניתן להפעיל שיקול דעת. וכשאני אומר 'שיקול דעת' למה אני מתכוון? אני מתכוון לדבר פשוט מאוד: במקרים שבהם נשקפת סכנת חיים ממשית לחייכם, אתם רשאים לירות על מנת להרוג. אתם רשאים להרוג כל מי שמסכן את חייכם ומטרפד את הצלחת המשימה.
"לצורך העניין אני אומר שרועים ערבים עיוורים, נשים ערביות בהיריון, ילדים בני שלוש עד שמונה, עזים, סוסים, גחליליות שחושפות אתכם בשטח, יתושים שמפריעים לכם להתרכז, עלים שנופלים עליכם, גשם שמתחיל לרדת, אור היום שמתחיל לעלות, בכל אלה מותר לכם לירות על מנת להרוג."

(מתוך 'בא לך להיות אלוהים?' / שי גולדן)

מכיוון שאני מפחד ממנו. אני מפחד ממנו מכיוון שאני מתיירא מפני הכאב שביכולתו להסב לי. אני מתיירא מפני הכאב, מפני שכאבתי כל כך בעבר. בניגוד לשקרים שאני מפזר סביבי ולעצמי, אין לי חסינות בפני כאב. לבו של אדם לא הופך קהה עליו. כאב אינו שריר. הוא אינו מתגמש או מתרגל. אין לכאב כישרון לסבולת. הוא תא מתחדש. ותחת כל כאב לעולם ידע לצמוח כאב אחר. יותר מזה - אין לכאב סוף או גבול. בכוחו של אדם לסבול כמה מכאובים בו בזמן. האם אנו מסוגלים לאהוב יותר מאישה אחת בו בזמן? יכול להיות. האם אנחנו מסוגלים לכאוב בעטיין של עשר נשים? אין ספק."

(מתוך "הבן הטוב" / שי גולדן)

אין הטביעה מעוררת חמלה

כמאמץ להתרומם:

שלוש פעמים עולה הטובע

לנוכח רקיע דומם.

אחר הוא שוקע לעד

בתוך מצולות-האימים,

ושם יעזבוהו שרידי-תוחלתו –

כי היו בו ידי-אלוהים.

מבורא-העולם הרחום וחנון,

הנושא פנים לברואיו,

רחקנו היום – לא נבוש להודות –

כרחוק איש ואיש מאויביו.

Drowning is not so pitiful

As the attempt to rise.

Three times, 'tis said, a sinking man

Comes up to face the skies,

And then declines forever

To that abhorred abode,

Where hope and he part company

For he is grasped of God.

The Maker's cordial visage,

However good to see,

Is shunned, we must admit it,

Like an adversity.

(drowning is not so pitiful – אין הטביעה מעוררת חמלה / אמילי דיקנסון. תרגום: הדסה שפירא)

אדום עיניים, כמלאך,
אשוב אל הקיטון שלך,
עם צללי הליל אפלוש -
אלייך, שחומתי, אגלוש.

אתן לך נשיקות צינה
קרות כבוהק לבנה,
וליטופי נחש אשר
סביב לקבר משתרשר.

עם בוא הבוקר העפור
שוב לא אהיה שם; רק הכפור
ישרור עד שהיום יוכרע.

לאחרים החזקה
על ישותך ביד רכה -
אני רוצה למלוך, נורא.

(מתוך 'פרחי הרע' של שארל בודלר. תרגום: דורי מנור.

יש גם גרסה מולחנת של מאור כהן)

האהוב ישֵׁן בחזה המשורר

כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ אַף-פַּעַם לֹא תֵּדַע,

כִּי בִּי אַתָּה יָשֵׁן עַכְשָׁו וּבִי אַתָּה הָדוּף.

שָׁטוּף בְּדִמְעוֹתַי אֲנִי נוֹצֵר אוֹתְךָ, רְדוּף

קוֹלוֹת חוֹדְרֵי-קְרָבַיִם הַחוֹתְכִים בִּי כִּפְלָדָה.

אֶת בֵּית-חָזִי חוֹצֶה עַכְשָׁו וּמְיַסֵּר מָרָה

הַחֹק הַמְּטַלְטֵל אֶת הַבָּשָׂר וְהַנִּיצוֹץ,

וְהַמִּלִּים הָעֲכוּרוֹת הִצְלִיחוּ כְּבָר לִנְעֹץ

שִׁנַּיִם בִּכְנָפָהּ שֶׁל נַפְשְׁךָ הַחֲמוּרָה.

עֲדַת גְּבָרִים דּוֹהֶרֶת בַּגַּנִּים וּמְחַכָּה,

עַל גֵּו סוּסִים שֶׁל אוֹר עִם רַעֲמָה יְרַקְרַקָּה,

לִנְחֹל אֶת נִשְׁמָתִי הַמְּעֻנָּה וְאֶת גּוּפְךָ.

אַךְ אַל נָא תִּתְעוֹרֵר, אָהוּב. יְשַׁן שֵׁנָה בְּרוּכָה.

הַקְשֵׁב אֵיךְ כָּל הַדָּם שֶׁלִּי בַּכִּנּוֹרוֹת פָּקַע!

רְאֵה אֵיךְ הֵם אוֹרְבִים לָנוּ בְּצִפִּיָּה דְּרוּכָה!

(האהוב ישן בחזה המשורר – El Amor Duerme En El Pecho Del Poeta / פדריקו גרסיה לורקה. תרגום לעברית: דורי מנור)

נקרעה בינינו הארץ, ובפער שנוצר בין שתי היבשות שהפכנו להיות הצטברו הרבה מאד רגעים בלתי נסלחים שהשלכנו לשם בשמן של אחדות המטרה וזהות הגורל שגזרנו על עצמנו - גם אם כל אחד הבין את המטרה המשותפת בדרך אחרת, גם אם כל אחד הושלך לגורל אחר. גורל משל עצמו. עם הזמן התחיל החור השחור שבינינו שואב לתוכו את הכל. את תקשורת החולין, את משחקי הילדות המשותפים, אפילו את ברית הדמים שחושלה בינינו במוסד. אני מניח שחשב אותי להיות כפוי טובה. אני מניח שמעולם לא הכרתי לו תודה באמת על השנים האלה במוסד. אני מניח שמעולם לא אספתי אל לבי להבין את מה שערם הוא על כתפיו בשנים במוסד ובשנים הראשונות אצל ההורים. אני חושב שהוא לא סלח לי מעולם. אני חושב שלאורך השנים הופתעתי לגלות כי נותר נאמן להבטחתו מהמוסד כי הוא לא יסלח לי. אני חושב שהכרתי בכך שאני מוותר עליו כדי לזכות בהורים. ואני חושב שלמרות שהכרתי במחיר שיהיה עלי לשלם, מרגע שבחרתי לשלם אותו, מששולם המחיר - הופתעתי מגובהו. אני חושב שהוא קלט את המסר. ואני חושב היום, שלאור זה ההפתעה שלי, בכל פעם מחדש, מהתנהגותו, מעידה על אטימות רגשית מצידי יותר מאשר על מופרעותו א מוזרותו או כל דבר אחר שייחסתי לו לאררך השנים. בדרכו, הוא היה מהימן ונאמן לאמת יותר ממני. בדרכי, אני הייתי ההפכפך, הצבוע, המזגזג, השחקן מבינינו. פרשנות של מבוגרים סלחנים להתנהגותי תהיה שזו היתה תוצאה של מאבק הישרדות אכזרי שניהלתי בגיל בלתי אפשרי. הם ייחסו לי גמישות מחשבתית וכושר לאלתור רגשי. אבל בעיניו, כבר מאז, הייתי חלאה הפכפכה. העובדה שאני הוא המחבר של הספר הזה - המוסר של הגרסה, הגרסה שלי לסיפור, הסיפור שלנו - היא בוודאי בעיניו הוכחה נוספת לדרך שבה השפל גובר על הטהור, לאופן שבו מתנהג העולם באכזריות לישרים ומשתף פעולה עם נכלוליות הרשעים. והשקרנים."

(מתוך "הבן הטוב" / שי גולדן)

"אתה יכול לא לקשר לעולם בין שני רעיונות באופן שיחשוף את האימה הנמצאת בכל אחד מהם, וכך לעולם לא להתוודע אליה. אבל אם איתרע מזלך לקשר בעקביות בין הרעיונות המתאימים אתה יכול לשקוע בה כל חייך. לדוגמה, הבחורה הזאת שמוכרת פרחים מול ביתך. אין בה שום דבר נורא, כשלעצמה היא לא יכולה לבעת. להפך. היא נראית מאד אטרקטיבית. היא סימפטית וחביבה. היא לטפה את הכלב. קניתי את הציפורנים האלה ממנה."
והוא הוציא שני ציפורנים מעוקמים שנמעכו בכיס המעיל, כאילו קנה אותם רק כאמתלה לדבר עם מוכרת הפרחים. "אבל היא כן יכולה לעורר בעתה. הרעיון של הבחורה הזו כשהוא קשור לרעיון אחר יכול לעורר בעתה. אתה לא חושב? אנחנו עדיין לא יודעים מהו הרעיון החסר, הרעיון המתאים, בן הזוג המבעית שלה. אבל הוא קיים. הוא בטוח קיים. השאלה היחידה היא אם הוא יופיע. יתכן שלעולם לא יופיע. מי יודע, אולי יתברר שזה הכלב שלי. הבחורה והכלב שלי. הבחורה עם הקארה הארוך והחום והמגפיים הגבוהים והרגליים הארוכות והחטובות עם הכלב שלי נטול הרגל השמאלית." אלן מריוט הביט בכלבו המנמנם; הוא הסתכל על הגדם של הכלב. הוא נגע בו לרגע. "אם מקשרים את הכלב אלי זה נורמלי. מתבקש. נכון שקצת מוזר, אני מתכוון לשנינו יחד, אבל לא מבעית. אבל אם מקשרים את הכלב  א ל י ה  הניגוד בולט יותר. זה כבר אולי כן מעורר בעתה. לכלב חסרה רגל אחת. אם הכלב היה שייך לה בטוח שהוא לא היה מאבד את רגלו בקטטה אווילית אחרי משחק. זאת היתה תאונה. חלק מהסיכון המקצועי של כלב ששייך לאדם צולע. אבל איתה הוא אולי היה מאבד את רגלו מסיבה אחרת. הכלב עדיין היה חסר רגל. אבל מסיבה אחרת. מסיבה איומה אחרת. לא תאונה. קשר לתאר את הבחורה הזאת בקטטה. אבל אולי הוא היה מאבד אותה  ב ג ל ל ה . אולי אם הכלב היה שייך לבחורה הוא היה מאבד את רגלו, כי היא הייתה כורתת אותה. אחרת, איך כלב מוגן, מטופח ואהוב של בחורה כל כך מושכת וסימפטית שמוכרת פרחים היה יכול לאבד את רגלו? הרעיון הזה הוא נורא. הבחורה כורתת את הרגל של הכלב שלי במו ידיה, מביטה בכך במו עיניה, לוקחת חלק בכך."

(מתוך 'כל הנשמות' / חוויאר מריאס. עמ' 73)

יַלְדָּה שֶׁלִּי, עוֹד קַיִץ עָבַר
וְאָבִי לֹא בָּא לַלּוּנָה-פַּרְק.
הַנַּדְנֵדוֹת מוֹסִיפוֹת לָנוּד.
שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד.

אֹפֶק הַיָּם מְאַבֵּד סְפִינוֹתָיו -
קָשֶׁה לִשְׁמֹר עַל מַשֶּׁהוּ עַכְשָׁו.
מֵאֲחוֹרֵי הָהָר חִכּוּ הַלּוֹחֲמִים.
כַּמָּה זְקוּקִים אָנוּ לְרַחֲמִים.
שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד.

יָרֵחַ מְנַסֵּר אֶת הֶעָבִים לִשְׁנַיִם -
בּוֹאִי וְנֵצֵא לְאַהֲבַת בֵּינַיִם.
רַק שְׁנֵינוּ נֹאהַב לִפְנֵי הַמַּחֲנוֹת.
אוּלַי אֶפְשָׁר עוֹד הַכֹּל לְשַׁנּוֹת.
שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד.

אַהֲבָתִי הָפְכָה אוֹתִי כַּנִּרְאֶה
כְּיָם מָלוּחַ לְטִפּוֹת מְתוּקוֹת שֶׁל יוֹרֶה;
אֲנִי מוּבָא אֵלַיִךְ לְאַט וְנוֹפֵל.
קַבְּלִינִי. אֵין לָנוּ מַלְאָךְ גּוֹאֵל.
כִּי שְׁנֵינוּ בְּיַחַד. כָּל אֶחָד לְחוּד.

(שנינו ביחד וכל אחד לחוד / יהודה עמיחי)

 בתקופות קדומות יותר נהגו לומר "הצליפו בשניים עד מוות, וכך תאלפו אחד", וכך נהגו לעשות. וגם אם כיום ההצעה להצליף עד מוות מצומצמת יותר, העיקרון נותר בעינו. אי אפשר להביא בני אדם למצב שפל כזה – לא של חיות אלא נורא מזה, של מכונות – מצב שבו הם יבצעו מעשה איום ונורא מבחינת טבעו של האדם ואמונתו, כלומר רצח, וזאת רק משום שמפקד פוקד עליהם לעשות כן. וכדי שיבצעו מעשה כזה לא די בהונאה מתוחכמת, אלא יש להפעיל נגדם אלימות אכזרית. והדבר אכן נעשה הלכה למעשה.
...
כאשר אנו רואים בעלי-חיים שמאולפים לבצע פעולות המנוגדות לטבעם, לדוגמה: כלבים הולכים על רגליהם הקדמיות, פילים מגלגלים חביות, נמרים משחקים עם אריות וכדומה, אנו יודעים שכל הביצועים הללו הושגו באמצעות עינויי הרעבה, הצלפות וברזל מלובן. אותו דבר ברור לנו כאשר אנו רואים חיילים במדים שאוחזים ברובים ועומדים דום, או נעים ופועלים כאיש אחד בתיאום מושלם – רצים, קופצים, יורים, צועקים וכו'... אי אפשר לצרוב ולהוציא מאדם את האנושי שבו ולהוריד אותו לדרגת מכונה בלי לענות אותו תחילה; והעינוי חייב להתבצע לא באופן פשוט אלא באופן המשוכלל והאכזרי ביותר – חייבים לענות ולהונות אותו בעת ובעונה אחת.

(מתוך 'תזכורת לקצין' של לב טולסטוי. טקסט שנכתב לפני מאה ושמונה שנים, אבל עדיין רלוונטי להחריד למציאות שלנו)

בגיל 24, השתתף לב טולסטוי בדיכוי התקוממות עמי הקווקז כקצין תותחנים בצבא הצאר הרוסי. אחר כך באו מלחמת קרים וקרבות סבסטופול נגד הטורקים. בסיפורי המלחמה שפירסם תיאר את שדה הקרב לא כאתר גבורה אלא כשדה מוות. ספרו "על הפטריוטיות", שיצא לאור בעברית השנה (מאנגלית: יעל זיסקינד-קלר, נהר ספרים), היה צריך לשמש טקסט חובה בבתי הספר. טולסטוי טוען כי הפטריוטיות אינה רגש טבעי. הנכונות לצאת לקרב, להרוג ולהיהרג למען המולדת, נובעת מן ההשפעה ההיפנוטית של הממשלה על הציבור באמצעות "הכנסייה, בתי הספר, העיתונות וכל סוג של טקסים ראוותניים". אין סיכוי לשלום כל עוד בני האדם משועבדים לערך הפטריוטיות וכל עוד הממשלות עושות בו שימוש ציני: "אין ולא היתה אי פעם אלימות משותפת של עם אחד כלפי עם שני שלא הופעלה בשם הפטריוטיות". דברים חדים שנכתבו לפני יותר ממאה שנה, טרם זוועות המאה ה-20 של המלחמות.

אמונתו של טולסטוי כי האמת סופה לנצח: "תחזיק הממשלה בבתי הספר, בכנסייה, בעיתונות, במיליארדי הרובלים ובמיליוני האנשים שהפכו למכונות. כל הארגון הנורא הזה של כוח חייתי כאין וכאפס לעומת תודעת האמת". האמת היא הסולידריות בין האומות, והפשע - בהתמסרות לרעיון הפטריוטיות. רק אז "שירי ההלל למעשי גבורה צבאיים, כלומר לרצח, היו נעלמים". דבריו אלה של מחבר "מלחמה ושלום" לא יגיעו לתלמידי בתי הספר, שם ייערכו טקסי הזיכרון לנופלים.

(ג'אד נאמן. פורסם במוסף הספרים של 'הארץ', 10.6.2009)

תתחבקי איתי,
ונבכה
על מי
שאני.
נשיר שירים
עצובים ושמחים,
כמו הים -
מכל כיוון
הוא נראה שונה.

אל תרפי ממני.
קצת קשה,
אבל בסוף נסתדר.
כשהכל שביר וחותך,
הזכוכית,
כמו סוכר,
מתוקה,
מסתבר.

מסתבר
שאת לא
בשבילי.
ואני
מסתבך
עם עצמי.
מסתבר
שאת לא
בשבילי.
ואני
לא מסתדר
איתי.

תחבקי אותי.
ונבכה
על משכבר הימים.
נשיר שירים
עצובים ושמחים,
כמו הים -
מכל כיוון
הוא נעלם.

תשכחי אותי.
קצת קשה,
ובסוף זה עובר.
ואולי
זה יצליח גם לי,
ואשכח
גם אותך,
ואולי
אתגבר.

(משכבר הימים / אביב בן אברהם)

הַיָּד הַסְּמוּיָה שֶׁל הָרוּחַ מִתְחַכֶּכֶת בַּעֲשָׂבִים מִלְּמַעְלָה.
כַּאֲשֶׁר הִיא נִתֶּקֶת, מְנַתְּרִים בְּמִרְוְחֵי הַיָּרֹק
פְּרָגִים אֲדֻמִּים, צִפָּרְנֵי־חָתוּל צְהֻבִּים מְלֻכָּדִים,
וּפְרָחִים קְטַנִּים כְּחֻלִּים אֲחֵרִים שֶׁאֵין מַבְחִינִים בָּהֶם מִיָּד.

אֵין לִי מִי אֶת מִי לֶאֱהֹב, אוֹ חַיִּים שֶׁאֶרְצֶה בָּהֶם, אוֹ מָוֶת שֶׁאֶגְנֹב.
עַל פָּנַי, כְּמוֹ עַל פְּנֵי הָעֲשָׂבִים, עוֹבֶרֶת רוּחַ הַמְכוֹפֶפֶת אוֹתָם
רַק כְּדֵי לְהַנִּיחַ לָהֶם לָשׁוּב לְקַדְמוּתָם.
גַּם בִּי מִשְׁאָלָה מְעוֹרֶרֶת לַשָּׁוְא
אֶת גִּבְעוֹלֵי הַכַּוָּנוֹת, אֶת הַפְּרָחִים שֶׁל מַה שֶּׁאֲנִי מְדַמְיֵן,
וְאֶת הַכֹּל בַּחֲזָרָה לְקַדְמוּתוֹ בְּלִי שֶׁקָּרָה לוֹ מְאוּמָה.

(מתוך הספר 'על העמוד היציב - שירי ריקרדו ריש' / פרננדו פסואה)