"היו פעם איש וצלו.
לילה אחד הצל עמד.
נטל נעלי האיש ומעילו,
נעל, לבש. עבר מצד אל צד,

הסיר גם את מגבעת אדוניו מן הקולב,

ניסה גם להסיר את ראשו מעליו,

לא הצליח. הסיר ממנו את פניו,

לבש גם אותן, לא התעצל.

בבוקר יצא החוצה עם מקל.

רץ אחריו האיש ברחוב,

צווח אל מכריו: זה מעשה נורא!

זה צל! זה לץ! אני אכתוב

לשלטונות! הוא לא יוכל לי! כך צווח מרה,

אבל קמעה קמעה הורגל, שקט. לסוף

נשכח ממנו המאורע."

[מתוך "ארבעים שירים של נתן אלתרמן"]

מתחילות השיחות במילמול חרישי.
עובר ראש חודש אחד, השיחות נמשכות.
עוברים שני חודשים. ובראש חודש שלישי

מודיעים -
בקרוב יימשכו השיחות.

השיחות נמשכות. הנושא משתכח
ותועה בסיבכי השיחה התועה,
וסביב לשיחות העולם משוחח,
כי היו השיחות לשיחת השעה.

ומשיחים השליחים בנסתר וגלוי
עוקב אחריהם העולם לא לשווא.
כי מצב העולם זאת הפעם תלוי
במצב השיחות הדנות במצב.

בקרוב יימשכו השיחות.

יש אומרים כי אסור עוד לשהות ולדחות,
כי תבל עלי חוט-שערה מתנודדת,
ובא הזמן לשנות את דרכי השיחות...

אבל זהו נושא לשיחה מיוחדת.

[מילים: נתן אלתרמן

לחן: מיקי גבריאלוב

ביצוע: אריק איינשטיין]

בַּצִּלְצוּל וּבַצְּחוֹק

גַּם סִפֵּנוּ נִרְגָּם.

בְּעִפְעוּף חַלוֹנֶיהָ נִצֶּבֶת הָעִיר

מוּל גֵּאוּת הַיָּמִים וְחַגָּם.

כְּאוֹרְחִים אֲלֵיהֶם עוֹד נִסַּע.

בַּשָּׂדוֹת הַכְּחֻלִּים,

שֶׁגָּבְהוּ מִדַּעְתֵּנוּ,

שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ תָּלְתָה עֲרִיסָה,

זִכָּרוֹן לְשַׁחְרִית יַלְדוּתֵנוּ.

וְאֵיכָה לֹא נִתְעֶה בַּדְּרָכִים,

וְהַדֶּרֶךְ כֻּלָּה מְסֻנְוֶרֶת,

מֵהִבְהוּב זְגוּגִיוֹת וּפַחִים,

מִלִבְלוּב הַיָּפָה הָעוֹבֶרֶת.

הָהּ, עִבְרִי בִּשְׂמָלוֹת כַּפְרִיוֹת,

בִּטְרָקְלִין הַמַּרְאוֹת שֶׁרִמָּנִי.

לָךְ כָּלִים מֵאֲבַק סִפְרִיּוֹת

גִּבּוֹרִים נִשְׁכָּחִים שֶׁל רוֹמַנִים.

וּמַכֶּה בִּי צְחוֹקֵךְ הַפָּשׁוּט

וְתוֹלֵשׁ מִלִּבִּי אֶת הַדֶּלֶת

וְשׁוֹטְפוֹ בִּרְכִילוּת, בְּפִטְפּוּט,

בִּתְחִיַּת שְׁעוֹנִים וּמְטֻטֶּלֶת.

וְהָרְחוֹב שֶׁגָּדַל לְלֹא חֵיק

מִפֶּחָם וּמִטִּיחַ קוֹרֵא לָךְ.

שׁוּק אַדִּיר, כְּאַתְּלֵט מְשַׂחֵק,

שַׁלְשָׁלוֹת לִכְבוֹדֵךְ קוֹרֵעַ.

וְטוֹפֶפֶת גִּנַּת הָעִיר,

כְּכִבְשָׂה בְּלִבְנַת הַצֶּמֶר.

וְהַבֹּקֶר בָּהִיר, בָּהִיר,

כָּאָמוּר בְּרֵאשִׁית הַזֶּמֶר."

[בֹּקֶר בָּהִיר/ נתן אלתרמן]

העיר מזמרת בפעם האלף.
עיני הירח נוגות.
אל חיק האספלט מתייפח גור כלב.
הסבתא מוכרת עוגות

הסבתא זקנה. השעה מאוחרת.
כל אם לילדהּ מספרת סיפור.
עומדת הסבתא קטנה וחיוורת
מבלי להפריע את שלום הציבור

שפתיה דקות. והעיר מצלצלת.
מים ועד ים נוהרים הזוגות.
אנחנו אוכלים ארוחה מבושלת.
אולי רק הכלב רעב לעוגות

שפתיה דקות. ובפעם האלף
אין ילד אומר לה: ספרי לי סיפור...
על חיק האספלט מנמנם גור הכלב
מבלי להפריע את שלום הציבור

[נתן אלתרמן]