כמו עכשיו, כשהיא לידי. כשאני יכול לשבת כאן ולכתוב בזמן שאני שומע את המים במקלחת. אני יודע ששותפות לדירה זה לא הרבה. אבל מספיק לי שהיא כאן. שאני יכול לשבת בסלון, יחף, על הספה, וליאן יכולה להיכנס כל רגע, ואם היא מכינה לעצמה תה, לשאול אותי אם גם אני רוצה. שהיא יכולה להתיישב לידי, במכנסי טריינינג וסוודר ובנעלי הבית שלה, עם הגומייה של השיער על הפרק של היד. לפני שאני הולך לישון אני מוצא את מברשת השיניים שלה ליד שלי, ואת מברשת השיער, ששיער שלה נשאר מסובך לה בין השיניים. אני יושב לפעמים בלילה ורואה טלוויזיה, והמחשבה הזאת, שמעבר לקיר היא ישנה, נושמת בשקט, מרגיעה אותי. אני יושב לפעמים בחדר שלה, כשהיא לא נמצאת, בין כל הדברים שלה שהיא חיה ביניהם ומשתמשת בהם, הבגדים והשמיכות שלכולם יש את הריח שלה. הכול כאן שלה- העפרונות והעטים שעומדים בספל עם הידית השבורה על השולחן, הספרים ליד המיטה, הדיסק-מן עם הרמקולים הקטנים על המדף. זה החדר שבו היא צוחקת ובו היא מדברת בטלפון, ומתלבשת ולפעמים מכינה שיעורים לאוניברסיטה, או שוכבת על המיטה וקוראת, או ישנה בצהריים. ובשקט של החדר הריק אני מתמלא בגעגועים נעימים. נעימים מפני שאני יודע שהיא תחזור לכאן. היא כל הזמן לידי, וזה יותר ממה שהיה לי אי פעם.

מתוך המכשפה מרחוב מלצ'ט 3 מאת גדי טאוב, עמ' 9

שתהיה לכולנו שנה מדהימה (:

המכשפה מרחוב מלצ'ט 3- גדי טאוב

"אנחנו פוגעים זה בזה פגיעות קשות כל כך משום שאנחנו כמהים כל כך לאהבה.

אנחנו מאמצים בקלות השקפות שמצירות את האדם כיצור תאב כוח; אבל אנחנו אומרים מעט על כמה הוא ייצור תאב אהבה. את האהבה אנחנו רוצים להשאיר נקייה. אנחנו לא אהבים שיזכירו לנו את הרצון הנואש הזה להיטמע בזולת ולהטמיע אותו בנו. אנחנו לא אוהבים לזכור שהאלמנט האגרסיבי הזה הוא לא זר לאהבה, הוא עצם עצמה. שאהבה היא בו בזמן גם הרצון לבלוע וגם הרצון להיבלע. זה בעצם אותו הדבר."

[ילדות של אבא\ גדי טאוב, מוסף הארץ]

"בחדר שהאם עזבה נשארו כל הדברים שלא היו חשובים מספיק בעיניה בשביל לטרוח לקחת. והבת, ילדה בגיל כיתה א', מסתובבת בחדר הזה כמו במקדש. נוגעת בבדים, מריחה את הבשמים. בארון נשארו שמלות בכל הצבעים.

"אני עומדת ביניהן", כותבת הריסון. "אני תוחבת את ראשי מתחת לאחת מהן ומניחה לה ליפול סביבי כאוהל צהוב, אוהל שצבעו כצבע השמש וריחו ריח פרחים. אני מצמידה את פני אל האריג החלק, היפה פי מאה מכל דבר אחר בבית הזה. אם שמלה כזאת לא היתה ראויה להילקח, איזה סיכוי היה לי?"

[ילדות של אבא\ גדי טאוב, מוסף הארץ]