יודע בדרך כלל להסביר את עצמו, לספר זה כמו לשכנע או להסביר או להראות וכך הכל מובן, גם המעשה הנתעב ביותר, הכל נסלח כשיש על מה לסלוח, הכל נמחק, נספג ואפילו מעורר רחמים, הדבר קרה וצריך לחיות איתו מרגע שאנחנו יודעים שהוא נחלת העבר, לחפש לו מקום במצפון ובזיכרון, מקום שבו העובדה שהוא קרה ואנחנו יודעים שהוא קרה לא תעצור אותנו מלהמשיך לחיות. מסיבה זו, מה שהתרחש למעשה לעולם איננו נורא כל כך כמו הפחדים והתיאוריות שלנו, כמו הסברות וההשערות והסיוטים שלנו, שלמעשה איננו כוללים אותם בידע שלנו אלא פוטרים אותם מעלינו לאחר שסבלנו מהם או חשבנו עליהם לרגע, ולכן הם ממשיכים להחריד אותנו, שלא כמו האירועים הממשיים, שמעצם היותם ממשיים הם מאבדים מחשיבותם: מאחר שהדבר קרה ואני יודע שהוא קרה ואין מה לעשות, אנחנו אומרים לעצמנו, עלי לנסות להבין אותו ולנכס אותו, או לתת מישהו אחר להסביר לי מה קרה, והאדם המתאים ביותר לכך הוא מי שמעורב באופן ישיר, כי הוא היודע. אפשר אפילו למצוא חן בעיני מישהו כשמספרים לו סיפור, זו הסכנה. כוחו של כישרון המשחק, אני מניח: בגלל זה יש נאשמים, בגלל זה יש שונאים שרוצחים אותם או מוציאים אותם להרוג או עושים בהם לינץ' מבלי לתת להם להוציא מילה – בגלל זה יש חברים שמתכחשים להם ואומרים: "אני לא מכיר אותך" או שלא עונים למכתביהם – כדי שלא יסבירו ולפתע שוב ימצאו חן בעינינו...

 

(עמוד 249)

 

הכל מזדהם בקלות רבה, אנחנו יכולים להשתכנע מכל דבר, אנחנו תמיד יכולים להוכיח את צדקתנו ואפשר לספר הכל אם מלווים את המילים בצידוק כלשהו, בתירוץ או בנסיבות מקלות או אפילו סתם אם מציגים את הדברים כפשוטם. סיפור הוא צורה של נדיבות, הכל יכול לקרות ולהיאמר ולהתקבל, מכל דבר אפשר לצאת בלי עונש, או אפילו ללא פגע. איש אינו פועל כשהוא משוכנע בחוסר צדקתו, לפחות לא ברגע העשייה, זה כמו לספר סיפור, איזו משימה או מטלה מוזרה היא זו, מה שקורה לא קורה לגמרי עד שמגלים אותו, עד שלא מדברים עליו ועד שלא יודעים עליו, ובינתיים אפשר להפוך את האירועים הללו למחשבה או לזיכרון. אבל למעשה מי שמספר תמיד מספר אחר כך, מה שמאפשר לו להוסיף אם הוא רוצה, כדי להתרחק מהמאורעות: 'אבל הפניתי את גבי לעצמי-לשעבר, כבר אינני מה שהייתי וגם לא מי שהייתי, אינני מכיר את עצמי ואף איני מזהה את עצמי. ואני לא חיפשתי את זה, לא רציתי את זה'. ומי שמקשיב, מצדו, יכול להקשיב עד הסוף ועדיין לומר את התשובה שתמיד היא הטובה ביותר: 'לא יודע, אין לי מושג, נחיה ונראה'.

 

(עמוד 326)

 

והוסיף, כשהוא נושך חזק את המקטרת, כלומר בשיניים קפוצות ובתקיפות: "כשאני חושב איך בילית את היום ההוא, כשאשתך כאן מתה ואתה לא יודע מזה, יש לי צמרמורת. אני מתאר לעצמי שעכשיו אתה רואה את השעות האלה שהעברת באדישות ובחוסר ידיעה באור אחר, לא הייתי רוצה להיות במקומך, הן בטח חוזרות אליך בסיוטים."
-
...אבל דיאן לא נכנע לפיתוי גם כעת...המשיך לשבת בשקט או חזר להרהר ללא קול במשך רגעים לא מעטים כאילו הפעם הוא סופר עד עשרים ולאחר מכן ענה באיטיות האופיינית לו ובקולו החלוד, או שמא בסבלנות האינסופית שאנחנו חייבים לאהוביהם של מתינו:
"...אבל אתה צודק בדבר אחד: אני לא אשכח את השעות האלה שאתה מדבר עליהן. יש דברים שאנשים צריכים לדעת מיד, כדי לא להסתובב בעולם אפילו לא לרגע כשהם מאמינים באופן מוטעה כל כך בדברים שמשנים את כל עולמם. זה פשוט לא מתקבל על הדעת שאפשר לחשוב שהכל נשאר כמו שהיה כשבעצם הכל כבר השתנה או התהפך, ונכון גם שפרק הזמן שעבר עלינו בטעות נעשה לאחר מכן לבלתי נסבל בשבילנו. איזה טיפש הייתי, אנחנו חושבים, אבל האמת היא שזה לא צריך לכאוב לנו כל כך. קל מאד לחיות באשליה או להיות מרומים, זה אפילו המצב הטבעי שלנו: איש אינו פטור ממנו וזה בהחלט לא אומר שאנחנו טיפשים, אנחנו לא צריכים להילחם בו במיוחד וגם לא להניח לו להפוך אותנו למרירים. ויחד עם זאת זה נראה לנו בלתי נסבל, כשאנחנו יודעים לבסוף את האמת. הדבר הכי גרוע, זה שהכי קשה לנו לקבל, הוא שהזמן שבו האמנו בַּטעות נהפך למשהו מוזר, מרחף ודמיוני, מעין כישוף או חלום שהזיכרון שלנו חייב לדכא; פתאום נדמה שאת תקופת הזמן הזו לא ממש חיינו, נכון? כאילו שאנחנו צריכים לספר סיפור מחדש או לשוב ולקרוא ספר, ואז אנחנו חושבים שהיינו מתנהגים אחרת או מנצלים אחרת את הזמן הזה שעובר לתחום הלימבו. זה יכול לייאש אותנו. מה גם שלפעמים הזמן הזה לא נשאר בלימבו, אלא בגיהינום."
-
"זה כמו שבילדות היינו הולכים לקולנוע לראות שני סרטים שהוקרנו ברצף כל היום," חשבתי, "והיינו נכנסים לאולם בחושך באמצע סרט ורואים אותו עד הסוף, ומנחשים מה היה קודם, מה הביא את הגיבורים למצב הנורא שבו מצאנו אותם, אילו חטאים הם חטאו שהביאו עליהם אויבים ושונאים; אחר כך הקרינו עוד סרט, ורק אחריו, כשהתחיל החלק הראשון של הסרט הראשון וראינו את ההתחלה שהייתה חסרה לנו, הבנו שלכל הדברים שדמיינו אין בסיס והם גם לא מתאימים לחצי הסרט שהפסדנו. וכך היה עלינו למחוק מהראש לא רק את מה שדמיינו, אלא גם את מה שראינו בעינינו ממש לפני הניחושים האלה, סרט בלתי קיים או לפחות גרסה מעוותת."