כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר.

החורף קר היה וכבר עבר

על האדון כמעט והגברת כבר.

גברת כבר טיילה עם אדן כמעט

היא אהבה אותו וכבר נתנה לו יד,

הלילה חם היה, ירח שט

על האדון כמעט והגברת כבר.

ועוד אביב חלף וסתיו נוסף נגמר,

והאדון כמעט ראה בלב נשבר

כמה הפסיד כל השנים שלא אמר

את דבר אהבתו אל הגברת כבר.

ועוד שנה חלפה ועוד שנה אחת,

וגברת כבר שכבה על משכבה לבד

חושבת איך כמעט היה וכבר אבד,

לגברת כבר ולאדון כמעט.

שנים חלפו מאז, לא השתנה דבר.

אדון כמעט אהב את הגברת כבר

כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר.

עכשיו כבר באמת היה קצת מאוחר.

גברת כבר התגוררה בבית קר,

כמעט שהתגורר בו גם האדון כמעט,

עכשיו לא מתגורר בו אף-אחד

לא הגברת כבר ולא אדון כמעט

[בלדה על אדון כמעט וגברת כבר- חנוך לוין.]

"הַתְּנוּחָה הַמְפֻרְסֶמֶת שֶׁל הָאַהֲבָה: הָרֹאשׁ מֻרְכָּן, גִּחוּךְ נִזְעָם-מִתְרַפֵּס עַל הַפָּנִים, וְהַגוּף כִּמְעַט מְקֻפָּל לִשְׁנַיִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה הָאַדִּירָה שֶׁסָּפַגְתַּ בְּבִטְנְךָ.

וְכָךְ, שָׁפוּף, צִיצִית שַׂעֲרוֹתֶיךָ כִּמְעַט שֶׁנוֹגַעַת בָּרִצְפָּה, אַתָּה יוֹרֵד בַּסֻּלָּם לְמַטָּה, אֶל חֲדַר הַמְּכוֹנוֹת שֶׁל הָאַהֲבָה: כָּאן מַרְגִּישִׁים רַע, הָאֲוִיר סָמִיךְ, מָלֵא אֵדִים קָשִׁים. כָּאן עוֹבְדִים בְּמִשְׁמָרוֹת רְצוּפוֹת, יָמִים וְלֵילוֹת, בַּפִּיחַ, בַּמַּחְנָק וּבַזֵּעָה. לֹא תֵאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁכָּל כָּך קָשֶׁה יִהְיֶה. בַּמָּגָזִינִים הֶרְאוּ לָנוּ אִיִּים שְׁלֵוִים, זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת מַרְהִיבוֹת. מַה לִּי וְלָהֶם? אֲנִי שָׁקוּעַ עַד צַוָּאר בַּעֲמָלִי הַמְפָרֶךְ. הַשָּׁאוֹן מַחֲרִיש אָזְנַיִם, הֲלֹא גַּם אִם אֶצְוַח כָּאן בְּכָל כֹּחִי: "אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ!" – מִי יִשְׁמַע? עֵינַי צוֹרְבוֹת, יֵשׁ לַעֲמֹל בִּשְׂפָתַיִם חֲשׁוּקוֹת, לְהַגִּיר זֵעָה.

מִזְמַן אֵינִי שׁוֹאֵל: הֵיכָן אֲנִי? לְאָן אַגִּיעַ?"

[התנוחה המפורסמת של האהבה/ חנוך לוין, מתוך ספר השירים שלו "חיי המתים"]

כשהעין מרפרפת עלי ועוברת הלאה, היא מוצאת בין איזה חן, אבל כשהמבט ננעץ בי אני מתגלה במלוא כיעורי. איך לעשות שהמבטים רק ירפרפו, דופה, שהמבטים רק ירפרפו ולא יינעצו?"

[חנוך לוין, מתוך "קרום - מחזה עם שתי חתונות ושתי לוויות"] מוקדש לדור.

בין קרב אחד לקרב שני,

אתה קורא לפעמים בעיתון

על איש אחד שהלך לטייל,

והרגיש ברע וצנח ברחוב,

או על אדם היה מדוכא

וקפץ למטה מגג ביתו,

בין קרב אחד לקרב שני

קפץ לו סתם מסיבות אישיות.

יש עוד אפוא רגעים יפים

כשאתה יושב וקורא בעיתון,

מחפש את מֵתֶיךָ על כוס קפה.

יש עוד אפוא רגעים יפים,

יש עוד תקווה ויש אמונה,

כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום,

הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום.

בין קרב אחד לקרב שני

אתה קורא על אדם נשוי

אשר הורעל בידי אשתו

ומת בדרך לבית-השימוש,

או איש אחד שחי בשלווה

וכשהגיע יומו שכב במיטה,

בין קרב אחד לקרב שני

מת במיטה שבה נולד.

יש עוד אפוא רגעים יפים

כשאתה יושב וקורא בעיתון,

מחפש את מֵתֶיךָ על כוס קפה.

יש עוד אפוא רגעים יפים,

יש עוד תקווה ויש אמונה,

כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום,

הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום.

וגם אתה, אדון נכבד,

גם אתה עדיין יכול,

בין קרה אחד לקרב שני

אתה יכול לקפוץ מן הגג,

לקפוץ למטה מסיבות אישיות,

למות ברחוב, או אחרי מחלה,

או סתם תאונה, או בכלל בלי סיבה,

בין קרב אחד לקרב שני.

יש עוד אפוא רגעים יפים

כשאתה יושב וקורא בעיתון,

מחפש את מֵתֶיךָ על כוס קפה.

יש עוד אפוא רגעים יפים,

יש עוד תקווה ויש אמונה,

כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום,

הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום.

[מאת חנוך לוין, מתוך מלכת אמבטיה בקובץ "מה אכפת לציפור". ורק תהיה: יש קטגוריה מתאימה יותר משירה? ועד כמה רצוי לשייך ל"מילה אחת שווה (אפשרות)" כמויות כאלו של ציניות?]

חזר בו עם עלות השחר..."

['חיה לי מיום ליום' מילים: חנוך לוין, ביצוע: ריטה]

שהוריו אומרים: עד גיל 18/

זה מוכרח להיגמר!/

וכך 18 שנה/

ועוד 18 שנה/

ועוד 18 שנה/

הלוא מרוב שמצפים לחיים

- לא חיים"

[מתוך המחזה "רצח" של חנוך לוין]