ולהמשיך הלאה. אבל מה כבר יש לאחל לשנה החדשה? באמת שאני לא יודע. שתהיה שנת שלום? לאור ההתרחשויות בשנה החולפת, לא בטוח שאני מוסמך להביע איחול עד כדי כך שנוי במחלוקת. מי אני שאאחל דבר כזה? מי מינה אותי? רגע, שלום באיזה תנאים? עם או בלי ירושלים? כולל הכרה בבעיית הפליטים או לא כולל?"

בן זילכה, "שתהיה לנו שעה טובה", "העיר", עמ' 28, 18.9.09.

הייתי צריך לפרוץ לה למייל

לכתוב בסאבג'קט,

"עשיתי טעות, אני שלךָ שוב"

ולשלוח אלי.

[חובב, "העיר" 8.8.08, "מכתבים למערכת", עמ' 92.]

את כל התיאוריה האווילית שלו בטיעון מוחץ אחד, טיעון שאין ממנו תקומה ואין עליו תשובה. לומר לו, נניח, בקנטור מנצח: אם כך, אדוני, אם באמת אין סתיו בארץ - אָז לָמָה זֵר סִתְוָנִיוֹת שָׁלַחְתָּ לַיַּלְדָּה שִׁלְשֹׁם?! אה? הה-הה!

אבל האמת היא שזה מיותר. אין צורך לטרוח ולהפריך מה שמופרך ממילא; זהו גם היסוד המגוחך - ובמקצת גם הטרגי, אולי - באישיותו של זה שאומר שאין בכלל סתיו בארץ; כי הרי הוא עצמו, חרף כל טיעוניו ונימוקיו, הִנו קודם כל אחד ממבשׂריו הבדוקים והמובהקים של הסתיו, ממש כמו החצב והנחליאלי!"

[עלי מוהר, מתוך "זה שאומר שאין בכלל סתיו בארץ" מתוך "שני טיפוסים" שפורסם ב"מהנעשה בעירנו" ב"העיר" ב-19.9.90, ובספר "מהנעשה בעירנו".]

הזמן: חמישי 1:20

המקום: דירה בתל אביב

האירוע: זיכרונות מלילה לבן

"כן, אני זוכר את הלילה ההוא", השבתי למרואיין שישב על הכורסה שמולי וגולל בפני כיצד הגיע לאן שהגיע. הוא רק בן 25, זה עתה זכה לככב לראשונה בסרט באורך מלא, וכבר זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. הוא סיפר כיצד כבר בילדותו הרגיש משיכה לעולם המשחק, וכיצד היה נוהג לעשות חיקויים של אנשים מפורסמים בפני החוג המשפחתי. לעלות ממש על הבמה - את זה הוא כבר נמנע מלעשות, ככל הנראה מחמת הבושה, עד אותו היום, בהפסקה של כיתה ו', כשכל הילדים ניסו להעלות רעיונות כיצד לאסוף סכום כסף, ממרחק השנים הוא לא זוכר לאיזו מטרה, ומישהו מביניהם הציע שיעלו מופע רחוב. הוא נזכר שהרעיון הלהיב אותו, אבל רק כאשר אחד מחבריו הקרובים הביע נכונות להצטרף, ויחד איתו גם אחת הילדות מהכיתה המקבילה, שהיום הוא כבר לא זוכר את שמה - רק אז אזר אומץ והציע את עצמו כאחד המשתתפים. "זה היה מבריק", הוא נזכר, "החלטנו להעלות את המופע באירוע הלילה הלבן, שעמד להיערך כמה ימים מאוחר יותר, וקיבלנו החלטה להעלות דווקא את 'שיר השכונה', אתה יודע, זה עם 'מנדל, צבינגי ופושקש'. היו אז המון מופעים ואירועים ואלפי אנשים הסתובבו בשדרה, אבל אני חושב שהצלחנו לגנוב מכולם את ההצגה. העמדנו ברוטשילד מופע עם כוריאוגרפיה מלאה, ברחבה של הפטנק בפינה של רחוב בר אילן, וזה היה כאילו תל אביב חזרה 50 שנה אחורה - חבורה של ילדים שרים על גיורא המדריך וצורחים 'לא רוצים לישון, רוצים להשתגע!'. תוך חמש דקות הכובע שהנחנו התמלא במטבעות". "כן, אני זוכר את זה", עניתי, "זה היה בסביבות אחת בלילה. היינו בדרך להופעות באוזן השלישית, נעמדנו שם עם ג'וינט ולא האמנו שזה באמת קורה".

בן זילכה מתוך "הולך בתל", "העיר", עמ' 41, 11.7.2008.

אתה עושה לי בחילה. בריכוז רב צפית ב'99 פרנקים' של יאן קונן, סרט של 100 דקות, ואין לך שום דבר לומר עליו. אתה מספר לעצמך שהתיאוריות שלך 'מתבקשות' מדי ושאתה שותק כי אתה חכם, אך האמת היא שאתה שותק כי אתה מפחד, ואתה מפחד מכיוון שאתה בן אדם קטן. מה הפלא שאין לך מה לכתוב? אתה בכלל עברת משהו בחיים שלך? כשסיימת את בית הספר היסודי נרשמת לעירוני א' בתל אביב. כשהגיע הזמן להתגייס לצבא זזת חמישה צעדים צפונה אל הקריה. את מלחמת לבנון השניה בילית בחדר ארכיון ממוזג ב'כוננות עותקים'. אחרי שלוש שנים סוף-סוף השתחררת, ואיפה מצאת עבודה? ברחוב יוסף קארו! האם נתת אי פעם את דעתך על כך שאתה נוסע באותו אוטובוס כל בוקר מאז 1999? אלא אם כן אמא שלך מסיעה אותך, קוקסינל. את קפה דיצה סגרו, הכותל המערבי עוד ייפול יום אחד, אבל עליך אפשר לסמוך. כל עוד עולה הבוקר, אתה תעלה על קו 56 של דן. כמו אלתרמן בכסית, כמו דיוגנס בחבית. אתה מוסד! מונומנט! תיירים שמגיעים לרמת גן צריכים להצטלם איתך כשהם חוזרים מהספארי. תשע שנים, מגיל 13 עד 22, ועוד היד נטויה! היית בחיים שלך באופקים? יש לך מושג איך אנשים מדברים בנתיבות? ישבת אי פעם על החוף בנתניה? רמת גן-תל אביב, תל אביב-רמת גן. איזה רעב פראי לגירויים חדשים! איזו תאווה לחיים! הנרי מילר פראייר לעומתך! כזאת רוח חופשית וסקרנית, כזה קשב ליצרים! אתה לא מתפלל אף פעם שיעלה איזה מחבל לאוטובוס ויספר סוף-סוף את שורת המחץ של הבדיחה הגרועה הזאת? הנה רעיון מהפכני: למה שלא תלמד לנהוג? מה זה? יש לך רעיון יותר טוב? לעבור ללוס אנג'לס, ארץ פקקי התנועה הבלתי מוגבלים? לקחת כל חודש את אותו האוטובוס להוליווד ולהזמין משקאות לניצבות שאפתניות שעפות לך מהעיניים בשנייה שהן מגלות שאתה לא נוהג? לחכות שעה לאוטובוס עם מחוסרי בית שמזילים לך ריר על הצוואר רק כדי לכתוב לשניבאום שישבת איפה שבוקובסקי ישב? כבוד גדול, ראסטה. לא הזהרנו אותך שיאכלו אותך חי? לא הבטחנו לך שתחזור עם הזנב בין הרגליים? התזכור את כיתה ז', וולמן? את שיעורי האנגלית? היית בלתי מנוצח! לא ראית אף אחד ממטר! היית בגלקסיה אחרת מכל השאר! הרגשת כמו אורן סמדג'ה! המורה שמה לך ספר בידיים ואמרה 'צא אל הספרייה וקרא! רוץ בן סוסי! חתוך את השמים! למה שתקשיב לי מסבירה לבני כיתתך על פרזנט פרוגרסיב כשאתה שוחה בפאסיב ואקטיב! אל תבזבז את הזמן שלך עלינו, עלובי החיים! הושע את עצמך! אנחנו לא ראויים לאנרגיות היקרות של עילוי דוגמתך! זו לא אשמתך שקטן עליך כאן! שחק אותה!'. וכל זה בשביל מה? בשביל שתיקח באמריקה קורס בחיבור ותקבל 60? אפילו שינג יי, הקוריאני שלובש טי-שירט עם הכתובת 'אני אלמד אותך איך להזדיין' ולא מדבר מילה אנגלית, הוציא ציון גבוה יותר.

כמה נבוך היית בהקרנה בקולנוע דיזנגוף, בין כל עמיתיך למקצוע. אחד דלזיאני, השני לאקאניאני, ואת וולמן מעניין רק לדפוק בפונאני. שבת הביתה, הדלקת את המחשב, הקלדת, ביטלת, כתבת, גנזת, ולאחר שעתיים הדף שעל המסך היה חלק, פרט לשורה: 'נקודה מעניינת: שחקן משנה מזכיר את ההוא מטירז פור פירז'. פששש. איזו נגיעה בלבו הרוטט של הסרט. שניצר יחרבן במכנסיים! מילא, אם היית איזו אינציקלופדיה מהלכת לטראש. אם היית מקדיש לקשקושים את הזמן ואת תאי המוח שכל עיתונאי שמכבד את עצמו מקדיש לנושאים ברומו של עולם, אפשר היה למצוא לך איזו נישה. אתה יודע, בעכבר או משהו. אבל אתה אפילו לא זוכר איך קוראים להוא מטירז פור פירז! (העורך: קורט סמית). אתה עוד לא יודע את זה, אבל למעשה רק נדמה לך שזה טפ"פ, ואתה בכלל מתכוון לשחקן האמריקאי ג'ון קרייר מ'יפה בורוד' של ג'ון היוז. אתה, שנכחת בהרצאות של תותחי אקדמיה כבדים מנשוא. בני בן דוד. הנרי אונגר. אריאל שווייצר. ניסים דיין! בגיל ארבע היית מרים את הטלפון ושומע קול אומר 'שלום, מדבר נחמן אינגבר. אבא נמצא?'. ישבת לצדה של יעל שוב כל הדרך לתל אביב, כשהוריך נתנו לה טרמפ בחזרה מערב הפתיחה של פסטיבל ירושלים. מי אם לא אתה ביים סרט סטודנטים עם הופעת אורח של יהודה סתיו? מי חיבר את הפסקול לאותו סרט אם לא אדם אבולעפיה?

הדאחקות שלך. שיער הפנים שלך. שטיחים המכסים על תהומות של כלימה וחולשה. אתה נער פוסטר של דור שאין לו מושג איפה הוא חי מעבר למה שמראים לו ב'ארץ נהדרת'. כל מה שאתה יודע על פוליטיקה למדת מהקשבה לנהגי מוניות. אנשים כמוך לעולם יהיו קונפורמיסטים ומשתפי פעולה, כי אין לכם מספיק כוח כדי לקום מהפוף שלכם. אתה בעצמך כבר נראה כמו איזה פוף. אתה הסיבה שהסכסוך במזרח התיכון לעולם לא ייפתר. לא זכות השיבה ולא נעליים. בגללך כולנו בסוף נושלך אל הים כמו כלבים. כתוב, כתוב על הסרט הצרפתי שלך. כתוב איזו דאחקה."

[עילם וולמן, "העיר", 20.6.08, עמ' 66. במקום ביקורת על סרט, ביקורת עצמית.]

איך זה אכלנו כל-כך הרבה בסעודת החג - את זה אני מבין יפה; יום המחרת הוא שמפליאני, והוא-הוא זה שחושף את טיבו ההפכפך, המאכזב, הבוגדני, של האדם. רבים ודאי מכירים את התופעה - את הרגע שבו אתה קם, גדוש וחיוור מן השולחן ובלבּך שבועה חרישית: לעולם לא אוכל עוד! או לפחות יומיים! ובקול רם אתה אומר, במרירות, בתוכחה שלא ברור אל מי מכוּונת - זהו זה, תודה! עד הלאטקעס של חנוכה שום דבר בשבילי, בבקשה!

אבל כמה רפה, רופס ועלוב הוא המין האנושי. כמה אין הוא מרחיק לראות. כבר למחרת בצהריים, ולא יאוחר משתיים, אתה שוב רעב! איך זה קורה? איך זה יכול להיות? לאן נעלמו כל כיסופי הרוחניות והתפשטות הגשמיות שליוו אותך לפחות עד חצי הלילה? איפה האינטגריטי?"

[עלי מוהר, מתוך "רוק כבד (מטוגן)" מתוך "אל ימי החול" שפורסם ב"מהנעשה בעירנו" ב"העיר" ב-11.10.91, ובספר "מהנעשה בעירנו".]

הוא גורם לי לצחוק לבד בתחנות אוטובוס בבוקר, ואז אנשים מסתכלים עלי מוזר :]

יצא לנו סוף-סוף להופיע ביום העצמאות בעירנו תל אביב. כך גילינו שאפילו הופעת יום העצמאות יכולה לעשות פרפרים בבטן. כשהגענו לשיר 'הקונפורמיסט' שמספר על איך שסגרו את קולנוע פריז, עלו פתאום בראש כל מיני בתי קולנוע אחרים שנסגרו בתל אביב. במקום להמשיך לשורה הבאה מצאתי את עצמי מונה בקול רם את הרשימה של בתי הקולנוע. 'סגרו את קולנוע פריז', שרתי, והמשכתי: 'ואת קולנוע אורלי, וקולנוע מוגרבי, וקולנוע סטודיו, וקולנוע צפון, וקולנוע תל אביב, וקולנוע אסתר...'. בשלב זה נגמרה לי הנשימה, ופיטר ניצל את ההזדמנות להוסיף במיקרופון שלו את הנופל הטרי ביותר ברשימה: 'וקולנוע פאר', הוא שר ואני החזרתי את נשימתי ועניתי לו 'ופתחו במקומו את סופר באבא הגדול'. בשלב זה נשארו לי רק בתי קולנוע של פורנו בראש אז לחצתי על הפדל ועברתי לסולו."

[יהלי סובול, מתוך "קינת בתי הקולנוע - טוטסי גיבור על - מלט", "העיר", 16.5.08, עמ' 24.]

בדקה ה-91 איבדתי את הבחורה הקטנה עם הגופייה האדומה והעגיל באוזן. עד לשריקת הפתיחה לא ידעתי שהיא קיימת, לא ראיתי אותה מעולם באיזשהו משחק, אבל לפני הבעיטה החופשית של עידן טל בדקה העשירית לא היה לי מישהו אחר לפחד איתו ביחד. רכנתי לעברה ואמרתי לה שאם זה לא גול אני נותן לה נשיקה על הלחי. היא הסכימה, כי לא צריך להגיע למגרשים כדי לדעת שעידן טל בועט כדורים חופשיים מצוין. כשהכדור עבר מעל המשקוף היא הסתובבה אלי, חייכה במתיקות והפנתה את הלחי. היססתי. הבטחתי שאם ננצח היא יכולה להיות בטוחה שאנשק אותה. היא הסמיקה. מאז אותו הרגע לא זזנו זה מזה. אולי לא רצתה להפסיד את הנשיקה, אולי לא היה לה לאן ללכת. כשבית"ר הגבירה לחץ והיא היתה צריכה סיגריה, הוצאתי אחת מהקופסה והגשתי לה בליווי מצית. כשברוך דגו בעט את הכדור לקורה היא הניחה את ידה הקטנה על כתפי והפכנו לגוף מאוכזב אחד. כשטוטו תמוז החמיץ ממצבים בטוחים הייתי בטוח שאלו אנחנו, אני והיא, מגנים על שערו של אניימה ולא טופוזאקוב ובאדיר. כשעובד לא סגר בהגנה היא התלוננה שהוא לא משקיע. אמרתי לה שהיא צודקת.

אבל בדקה ה-91 איבדתי אותה. הפנתי את הראש הצדה, רק לרגע אחד, ירקתי על הבטונדה, וכשסובבתי אותו בחזרה כבר נעלמה. התרוממתי על קצות האצבעות, עוקב בעין אחת אחר המתרחש במגרש ובזו האחרת מחפש אותה בין המון אנשים, כמו בלם המחפש את המגן שאמור לצאת איתו למלכודת נבדל. צעקתי לה, קראתי לה בלי לדעת את שמה. באותה דקה איבד גם טופוזאקוב את תמוז, וכשזה התרומם מול השער כדי לנגוח הייתי בטוח שזה הסוף - שלא אראה אותה יותר.

[ניר צדוק, מתוך "חגיגה של כדורגל (ואז דגו החמיץ)", "העיר", 16.5.08, עמ' 94-95.]

הזמן: חמישי, 13:45

המקום: קפה מרסנד

האירוע: מפגן צבאי

המונים נעו בשיירה ארוכה לאורך רחוב פרישמן. תזזיתיים ועליזים, נפוחים ממנגליהם ומגאווה לאומית הם מיהרו אל עבר החוף, לתפוס מקומות, לחזות בעוצמתה של מכונת המלחמה הישראלית. ממקום מושבי בקפה מרסנד הוותיק מתבקש היה להיות תל אביבי ציני. לראות בהם גוש אחיד, מתלהם, זורם כולו בכיוון אחד.

רק איש אחד צעד בכיוון ההפוך, מול המשפחות וחבורות הנערים, חצה את ההמון בצעדים קטנים במיוחד והתיישב בקפה. שנים אני רואה אותו, כל יום, בסוודר, לא משנה כמה לוהטת השמש, גורר רגליים בבן יהודה, נפוח והלום, בדרך כלל נמנע מקשר עין. שותה אספרסו כפול. ואז עוד אחד, ועוד. שניים-שלושה בקבוקים של דיאט קולה. יושב שעה ארוכה, מעשן ומשתעל בקול מרתיע, תמיד לבד. ממעט בדיבור מול המלצר. כמעט ממלמל.

גם אני נמנע מקשר עין איתו. משהו בו מעכיר את שלוות האספרסו התל אביבית שלי. אני מכיר את כולם במרסנד. המוזיקאים ואמני המיצג, הלסביות מתאעיוש והסוחרים של בן יהודה. אם לא בשמות אז לפחות בעיניים. רק אותו לא. לא שאלתי אף פעם מיהו.

כשמטוסי הקרב רעמו מעל, מרעידים את הזגוגיות מסביב, כולם הסתכלו למעלה והתכווצו קצת מחמת העוצמה האדירה שהופגנה. גם הוא התכווץ. אבל לא הביט בכיוון. ניכר היה שלא חש בנוח. הקיפאון, שתמיד נדמה היה שהוא שרוי בו, הופר. העיניים שלו התרוצצו מסביב עד שנתקלו בשלי. רציתי להסיט את המבט, כרגיל, אבל נתקעתי. וראיתי.

בתוך העיניים התחולל קרב ישן. אפוף עשן וצרחות כאב. טילים עפים ונגמ"שים בוערים. גפיים שנקטעו ואבק שריפה שחרך את הנחיריים. עיניים צעירות נכבו, מטוסי קרב נהמו והדי פיצוצים החרישו את האוזניים.

הוא לא שתה את הקפה. מיהר לשלם והסתלק, לבד, בצעדים קטנים במיוחד.

[אמנון שוורץ, מתוך "הולך בתל", "העיר", 16.5.08, עמ' 37.]

לעשות לה נפשות, לומר שירים-רבותי-שירים, ולשכנע באותות ובמופתים, כלומר להראות שזה כדאי, זה משתלם, זה עסק טוב - כי אתה לא משקיע הרבה, לפעמים רק הרף-עין, אבל יוצא עם מלוא שללך בידך, כפרי מתוק שאתה קוטף בקלות, תוך כדי הילוך, וזורקו אל פיך."

[עלי מוהר, מתוך הטור "מהנעשה בעירנו", עיתון "העיר", ספטמבר 91'. מופיע גם בספר "מהנעשה בעירנו".]

כנראה בגלל צבאיותו המחוספסת המסתירה רוך נחבא, הוא הצירוף הפופולרי צור קשר, שבו משתמשות כל מיני בעלות זנב סוס בהיר שנסעו בקו 61 ביום שישי כשירד גשם, כדי ליצור קשר עם ההוא במעיל השחור שישב באלכסון מאחור והחזיר להן בבירור מבט. הצור קשר הזה כל-כך חביב אלי, עד שאינני מדלג על מודעה, ותוך כדי כך אני בודק, במין עקשנות אופטימית, חייכנית, שָמירית, אם מישהי מפצירה צור קשר גם בוותיק נעים ההליכות והמטריף שהשתרך לו במדובלל במורד נורדאו ותקע בתקווה מבטים מגניבים לכל עבר; בינתיים זה עוד לא קרה. בעיקר מכיוון שרוב קשרי המבט האלה נוצרים, על-פי התרשמותי רבַּת השנים, דווקא בקווי אוטובוס שאין לי המזל לנסוע בהם. אבל אני ממשיך להסתכל."

[מתוך הטור "מהנעשה בעירנו", עלי מוהר, עיתון "העיר", דצמבר 89']