"כל כך חשוך, כל כך קר.

אני מאבד את האש, חשב בונור. הקרח מנצח.

הוא חיפש בתוכו עוד להבה, עוד גחל.

פה ושם התעופפו גיצים קטנטנים, והוא התאמץ ללכוד אותם. העולם שלו היה כל כך קפוא,

כל כך רחוק משמש ומאור. איך נראה אור? איך זה היה?

גיץ אחד נלכד ברשת של בונור. הוא התרכז בו, כל כולו. הנה אור.

כמו... כמו מה? בונור חיפש וחיטט בזכרונותיו הקפואים, חפר וגישש,

עד שמצא משהו: הטיפה ההיא, שנשרה על המצח של קיה, ביום הראשון.

היא נשארה שלמה בתוכו, כבדה ובשלה להתנפץ על רגליה היחפות.

בתוך הטיפה הייתה כלואה קשת מושלמת. בונור התענג על הקשת הזאת-

על האדום, הכחול, הירוק, והסגול והצהוב.

גם אז, ביום ההוא, ברגע שהופיעה הטיפה הזמן קפא מלכת.

היא נתנה לבונור את כל הפנאי שבעולם להנות ממנה.

וגם עכשיו, אפילו יותר: הטיפה הזאת היא מרכז העולם. היא הממשות היחידה.

כל היתר לא קיים: הגוף קפא, העולם נעלם, הזכרונות מחוקים.

כל מה שיש הוא טיפת מים כבדה, נוצצת בשמש. "

(גבי ניצן, מתוך פרא)

צ'יף. כל עוד אנחנו לא מצילים את העולם. כי רק בינינו, בפורום המצומצם הזה, כל פעם שעזרתי למישהו להציל את העולם, עוד קצת מהעולם נשטף באסלה."

[פרא, גבי ניצן.]

"לדרקון נשארה הטבעת, לברופיליון נשארו העיניים והנשימה, ובונור וקיה כבר לא באגדה הזאת.

אבל הם חיים באושר ובעושר, ממש ברגע הזה."

[פרא, גבי ניצן. ממש הסוף.]