הַיָּד הַסְּמוּיָה שֶׁל הָרוּחַ מִתְחַכֶּכֶת בַּעֲשָׂבִים מִלְּמַעְלָה.
כַּאֲשֶׁר הִיא נִתֶּקֶת, מְנַתְּרִים בְּמִרְוְחֵי הַיָּרֹק
פְּרָגִים אֲדֻמִּים, צִפָּרְנֵי־חָתוּל צְהֻבִּים מְלֻכָּדִים,
וּפְרָחִים קְטַנִּים כְּחֻלִּים אֲחֵרִים שֶׁאֵין מַבְחִינִים בָּהֶם מִיָּד.

אֵין לִי מִי אֶת מִי לֶאֱהֹב, אוֹ חַיִּים שֶׁאֶרְצֶה בָּהֶם, אוֹ מָוֶת שֶׁאֶגְנֹב.
עַל פָּנַי, כְּמוֹ עַל פְּנֵי הָעֲשָׂבִים, עוֹבֶרֶת רוּחַ הַמְכוֹפֶפֶת אוֹתָם
רַק כְּדֵי לְהַנִּיחַ לָהֶם לָשׁוּב לְקַדְמוּתָם.
גַּם בִּי מִשְׁאָלָה מְעוֹרֶרֶת לַשָּׁוְא
אֶת גִּבְעוֹלֵי הַכַּוָּנוֹת, אֶת הַפְּרָחִים שֶׁל מַה שֶּׁאֲנִי מְדַמְיֵן,
וְאֶת הַכֹּל בַּחֲזָרָה לְקַדְמוּתוֹ בְּלִי שֶׁקָּרָה לוֹ מְאוּמָה.

(מתוך הספר 'על העמוד היציב - שירי ריקרדו ריש' / פרננדו פסואה)