בתקופות קדומות יותר נהגו לומר "הצליפו בשניים עד מוות, וכך תאלפו אחד", וכך נהגו לעשות. וגם אם כיום ההצעה להצליף עד מוות מצומצמת יותר, העיקרון נותר בעינו. אי אפשר להביא בני אדם למצב שפל כזה – לא של חיות אלא נורא מזה, של מכונות – מצב שבו הם יבצעו מעשה איום ונורא מבחינת טבעו של האדם ואמונתו, כלומר רצח, וזאת רק משום שמפקד פוקד עליהם לעשות כן. וכדי שיבצעו מעשה כזה לא די בהונאה מתוחכמת, אלא יש להפעיל נגדם אלימות אכזרית. והדבר אכן נעשה הלכה למעשה.
...
כאשר אנו רואים בעלי-חיים שמאולפים לבצע פעולות המנוגדות לטבעם, לדוגמה: כלבים הולכים על רגליהם הקדמיות, פילים מגלגלים חביות, נמרים משחקים עם אריות וכדומה, אנו יודעים שכל הביצועים הללו הושגו באמצעות עינויי הרעבה, הצלפות וברזל מלובן. אותו דבר ברור לנו כאשר אנו רואים חיילים במדים שאוחזים ברובים ועומדים דום, או נעים ופועלים כאיש אחד בתיאום מושלם – רצים, קופצים, יורים, צועקים וכו'... אי אפשר לצרוב ולהוציא מאדם את האנושי שבו ולהוריד אותו לדרגת מכונה בלי לענות אותו תחילה; והעינוי חייב להתבצע לא באופן פשוט אלא באופן המשוכלל והאכזרי ביותר – חייבים לענות ולהונות אותו בעת ובעונה אחת.

(מתוך 'תזכורת לקצין' של לב טולסטוי. טקסט שנכתב לפני מאה ושמונה שנים, אבל עדיין רלוונטי להחריד למציאות שלנו)

"סליחה, אני קצת מלוכלך"

"מה מלוכלך? אתה נראה כמו ערבוש אמיתי"

שיחה בין השר לביטחון פנים לשוטר סמוי שהיה בתפקיד.

(אני מבין שלאיש יש סגנון דיבור שכולל התבטאויות כאלו, מרקע עברו הצבאי והמשטרתי, ובכל זאת, האין זה עצוב?)

בגיל 24, השתתף לב טולסטוי בדיכוי התקוממות עמי הקווקז כקצין תותחנים בצבא הצאר הרוסי. אחר כך באו מלחמת קרים וקרבות סבסטופול נגד הטורקים. בסיפורי המלחמה שפירסם תיאר את שדה הקרב לא כאתר גבורה אלא כשדה מוות. ספרו "על הפטריוטיות", שיצא לאור בעברית השנה (מאנגלית: יעל זיסקינד-קלר, נהר ספרים), היה צריך לשמש טקסט חובה בבתי הספר. טולסטוי טוען כי הפטריוטיות אינה רגש טבעי. הנכונות לצאת לקרב, להרוג ולהיהרג למען המולדת, נובעת מן ההשפעה ההיפנוטית של הממשלה על הציבור באמצעות "הכנסייה, בתי הספר, העיתונות וכל סוג של טקסים ראוותניים". אין סיכוי לשלום כל עוד בני האדם משועבדים לערך הפטריוטיות וכל עוד הממשלות עושות בו שימוש ציני: "אין ולא היתה אי פעם אלימות משותפת של עם אחד כלפי עם שני שלא הופעלה בשם הפטריוטיות". דברים חדים שנכתבו לפני יותר ממאה שנה, טרם זוועות המאה ה-20 של המלחמות.

אמונתו של טולסטוי כי האמת סופה לנצח: "תחזיק הממשלה בבתי הספר, בכנסייה, בעיתונות, במיליארדי הרובלים ובמיליוני האנשים שהפכו למכונות. כל הארגון הנורא הזה של כוח חייתי כאין וכאפס לעומת תודעת האמת". האמת היא הסולידריות בין האומות, והפשע - בהתמסרות לרעיון הפטריוטיות. רק אז "שירי ההלל למעשי גבורה צבאיים, כלומר לרצח, היו נעלמים". דבריו אלה של מחבר "מלחמה ושלום" לא יגיעו לתלמידי בתי הספר, שם ייערכו טקסי הזיכרון לנופלים.

(ג'אד נאמן. פורסם במוסף הספרים של 'הארץ', 10.6.2009)

"But why, some say, the moon? Why choose this as our goal? And they may well ask why climb the highest mountain? Why, 35 years ago, fly the Atlantic? Why does Rice play Texas? We choose to go to the moon in this decade and do the other things, not because they are easy, but because they are hard, because that goal will serve to organize and measure the best of our energies and skills, because that challenge is one that we are willing to accept, one we are unwilling to postpone, and one which we intend to win, and the others, too."

John F. Kennedy

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת  השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

דוד בן-גוריון

נכון, זו לא החקירה הראשונה, וגם לא החקירה השנייה, וגם לא החקירה השלישית, וגם לא החקירה הרביעית, ואני לא יודעת אם זו תהיה האחרונה. אבל למה? למי זה מפריע בדיוק?"

ח"כ רוחמה אברהם, על חקירות ראש הממשלה אהוד אולמרט.

"בקרב תנופה אכזרי ומר, מלא הוד וגבורה, בזעם ובדם ובאש, הבקענו מערכיו המבוצרים של האויב והשמדנו שיריוניו בחאן יונס, מערכי רפיח, שייך זוויד הג´ירדי ואל עריש, ביר לחפן וביר חמה ונתיב הדם והאש בואכה איסמעלייה.

אל המוות היישרנו מבט והוא השפיל את עיניו!

לא הסבנו ראשנו אל יקירנו שעם רכב ברזלם עלו באש. לא עמדנו על הדם, ובחמת זעם הבאנו ברעם שריוננו את המוות לתוך ליבו של האויב עד שהכרענו כליל ושחררנו עמנו מסיוט ההשמדה המיידית שאיים עליו אויב אכזר.

עמנו למוד המלחמה על קיומו שוב נלחם. על חייו.

והפעם פגע הברזל בברזל וצבאות האויב הוכו מכה ניצחת.

בכל מקום שעברנו, השארנו מאחורינו שלדי טנקים.

כי כיהודים נלחמנו.

על חיינו נלחמנו.

ובזעם נלחמנו.

ידעו הנופלים וידענו כולנו מה המחיר, לקראת מה אנו הולכים לקרב. והלכנו כולנו בנכונות, בהכרת השליחות ומתוך תקווה כי כולנו בונים עולם יפה יותר לבנינו אחרינו.

נכונים למחר, מתוך ידיעה שאת זעם השיריון הפעם, האויב לא ישכח!

במלחמה הזו הניצחון כולו שלכם.

חזקו ואימצו ותחזקנה ידיכם אחי גיבורי התהילה!"

אלוף שמואל "גורודיש" גונן ז"ל

הנאום מסוף מלחמת ששת הימים, ועוד יעמוד לגורודיש לרועץ לאחר כשלונו במלחמת יום הכיפורים. הנאום חזר אליו לרדוף אותו כדוגמא הניצחת ליהירות מפקדי צה"ל לאחר הניצחון בששת הימים.