כל אדם נושא בחובו חדר. עובדה זו אפשר להוכיחה אפילו בעזרת חוש השמע. כשמישהו הולך מהר ואתה מקשיב, נניח בלילה, כשהכל שקט סביב, אתה שומע למשל חריקת ראי שלא הוצמד כראוי.

(קפקא)

אהבתי נערה, וגם היא אהבה אותי, אבל נאלצתי לעזוב אותה.

למה?

איני יודע. דומה היה כאילו היא מוקפת מעגל של חמושים שמכוונים את

חניתותיהם כלפי חוץ. בכל פעם שהתקרבתי נתקלתי בחודי החניתות,

נפצעתי ונאלצתי לסגת. סבלתי מאוד.

הנערה לא היתה אשמה בזה?

נדמה לי שלא, בעצם, אני יודע שלא. ההשוואה הקודמת לא היתה שלמה,

גם אני הייתי מוקף חמושים, שכיוונו את חניתותיהם כלפי פנים, כלומר

אלי. כשנדחקתי לגשת אל הנערה נלכדתי תחילה בין החניתות של החמושים

שלי, וכבר פה לא הצלחתי להתקדם. אולי אפילו לא הגעתי כלל אל

החמושים של הנערה, ואם אמנם הגעתי, כי אז כבר שתתי דם מן החניתות

שלי והייתי מחוסר הכרה.

האם נשארה הנערה לבדה?

לא, אחר הצליח להידחק ולגשת אליה, בקלות ובלי מכשול, ואני, תשוש

ממאמצי, צפיתי בהם בשוויון נפש, כאילו הייתי האוויר שהם הגישו דרכו

את פניהם זה לזה לנשיקה ראשונה.

אנסין מתוך בגרות בספרות קיץ 2008? זכויות היוצרים שמורות למדינת ישראל, לא ניתן להעתיק או לצלם אלא ברשות משרד החינוך. (נכון שאני לא היחידה שתכננה להעלות זאת לכאן? נצבט לי הלב.)